אני עייפה.
אתה זוכר איך הגעתי אלייך באותו הערב, אחרי היום-בעקבות-לוחמים, ואמרתי לך שראיתי את המנילה שלי ואני מפחדת שאני לא אוכל לעשות משהו משמעותי? אתה זוכר כמה פחדתי ובאיזו צורה מדהימה הצלחת להרגיע אותי (מה עוד חדש)? אתה זוכר כמה הייתי מתוסכלת?
כן, אני יודעת שאתה זוכר.
אתה זוכר כמה אופטימית הייתי כשבאתי לראות אותך לפני שסגרנו שבת בטירונות? איזה שינוי מדהים זה היה. ואז תחילת הקורס, וקצת אחרי, וסוף הקורס. האופטימיות של סוף קורס, של "אני הולכת לעשות משהו משמעותי כמו שרציתי". אתה זוכר איך צחקנו באותו היום? לא היה לנו הרבה זמן לדבר (אלא מה), אבל יצא לי להראות לך את השרוך וכמה אני גאה בתפקיד שלי ובשירות שלי.
פעם עוד הייתי אופטימית.
כן, המציאות מאוד מאוד שונה, אה? שנינו מכירים את זה טוב מדי.
ואני יודעת שיכול להיות שהיית אומר לי להירגע כי אני מגזימה, אבל אני יודעת שהיית מבין. כי כשהם אומרים שזה מוגזם, שזה בסך הכל שנתיים ואני מוציאה דברים מפרופורציות וזה כולה תפקיד וכולה צבא, אני יודעת שהם לא מבינים. כי כן, זה כולה שנתיים מהחיים שלי (וזה לא שאני לא עושה דברים תוך כדי), וזה כולה צבא שאם הוא לא רוצה אותי אז לא צריך ושיקפצו לי כולם, אבל זה לא רק זה. זה כמה קשה עבדתי בשביל התפקיד הזה, וזה כמה אני רוצה לשנות ולהשפיע ולעשות משהו, וזה כמה אני יכולה לתת (ובוא נודה בזה, רובם לא מסוגלים לתפוס את זה, כי כן, אני יכולה יותר מכולם ביחד), וזה כמה הכל דפוק באמת ואני רואה את זה ובכל זאת לא יכולה לתקן כמו שאני יכולה.
לפעמים אני תוהה אם מעצם העובדה שאנחנו תמיד נישאר חיצוניים במידה מסוימת אנחנו נידונים למלחמה בלתי נגמרת - בסביבה ובעצמנו, כדי להרפות קצת ולקבל שקט. (אני יודעת שאני צריכה ללמוד לקבל את זה; אני רואה אותך. אבל גם אתה מתוסכל. ובאיזשהו מקום אנחנו תמיד נישאר מתוסכלים, לא?)
ואני לא רוצה. אין לי כוח לזה כבר. קשה לי עם ההחלטה הזאת ש"לעזאזל עם הכל, אני פשוט אעבור את השנתיים האלה ואחזור לחיים שלי" כי אני יודעת כמה אני יכולה לעשות וזה הולך נגד כל המהות שלי וכל מה שלימדת אותי, ומצד שני אני מרגישה שכבר אין לי כוח להילחם יותר. אין לי כוח ללכת נגד המערכת ואין לי כוח לעשות בלגן ואין לי כוח להציק לאנשים. ועדיין, אני לא מסוגלת פשוט לא לעשות כלום אחרי כל מה שעברתי וכל מה שהשקעתי כדי לקבל את התפקיד הזה.
ואני באמת... כבר לא יודעת מה לעשות.
אולי MIG צדק לאורך כל הדרך.
אני חושבת שאני רוצה לבוא לדבר איתך על זה אחרי החג. אפשר להגיד שזאת שיחה שהתחלנו באותו הערב אחרי שקיבלתי את המנילה ונמשיך עכשיו, כי בוא נודה בזה, שום דבר לא השתנה.
רק המקום שבו אני אומללה.
ומה שהכי מתסכל זה שאף אחד לא מבין.
שיהיה חג שמח.
אוהבת,
אן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm