Yet I well remember

The favours of these men. Were they not mine?

Did they no sometime cry 'all hail!' to me?

So Judas did to Christ, but he, in twelve

Found truth in all but one; I, in twelve thousand, none.

-Richard II (Act 4, Scene 1)

הפחדנות האנושית היא משהו מדהים.

בתוך כל הדרמה שמתרחשת אצלנו במשרד, ביליתי את הסופ״ש האחרון בחופשה בלונדון. צפיתי ב-King and Country: Shakespeare's Great Cycle of Kings, חוויה שאני לעולם לא אשכח. ריצ׳רד השני, הנרי הרביעי חלק 1, הנרי הרביעי חלק 2 והנרי החמישי. הופעות מדהימות, עיבודים נהדרים ומילים של אחד המחזאים הכי טובים בעולם, אם לא הטוב ביותר. יצא לי לכתוב בקצרה על כל מחזה אחרי שראיתי אותו, אבל אני מצפה להזדמנות לכתוב על כל הרביעייה ועל הסופ״ש המדהים שחוויתי. 

ובכל זאת, זה לא מה שמעסיק אותי היום. 

כאמור, בשבועיים האחרונים מתחוללת אצלנו במשרד דרמה מיוחדת במינה. כל תוכניות הריאליטי שבעולם לא היו מצליחות ליצור דרמה כל כך משובחת (למרות שאין ספק שהם מנסות). ראשיתה בבגידה מכוונת וסופה, ככל הנראה, בפחדנות האנושית הנפוצה כל כך. 

ביום ראשון שעבר הכלבלבונת הנרקסיסטית הלשינה למפלצת (הידועה גם כמפקדת שלי) על כל מיני דברים שאנחנו עושים ללא ידיעתה. הדברים האלה לא נוגעים אליה, למרות שהיא לא מוכנה שנעשה אותם בידיעתה (אז למה היא מצפה?), ולפיכך כמובן שברגע שהיא גילתה היא החליטה להעניש את כולנו. אפשר להתווכח ולומר שזה מגיע לנו, אבל אם היא לא היתה מפלצת שמתעלמת מהצרכים שלנו מלכתחילה, לא היינו צריכים לעשות אף אחד מהדברים האלה. 

אז באופן טבעי, סירבנו לדבר עם הכלבלבונת. שמישהי מאיתנו תדקור את כולנו בגב ואז תצפה שאנחנו נתנהג כאילו כלום לא קרה? לא, לא בבית ספרנו. יש הבדל בין סתם להתנהג בצורה מגעילה (ועל זה הם עוד היו מוכנים למחול) לבין למכור את כולנו. אפשר להתווכח ולהגיד שבתור מישהי שיודעת כמה זה כואב, לא הייתי צריכה לעשות את זה, אבל אני אזכיר שאני מעולם לא ירדתי לרמה כל כך נמוכה של להלשין בנוגע לדברים שלא קשורים אליי ולא פוגעים באף אחד. לא, לכל החלטה של השלכות וצריך לחיות איתן. 

ביום ראשון עוד הייתי בלונדון אהובתי ונהניתי מהנרי החמישי (הופעה מדהימה של אלכס! באמת שהיה מדהים. והוא לחלוטין הקראש החדש שלי), ככה שלא הייתי חלק מהדרמה באופן אישי, אבל כשהגעתי ביום שני גיליתי שהכלבלבונת ישבה במשרד ובכתה כל היום ולאף אחד אפילו לא היה אכפת. חשוב לציין שכשהמצב היה הפוך - לדוגמה, כשאני הייתי אומללה ועדיין ראיתי בה חברה (זה היה ממש מזמן, כן), כל מה שעניין אותה היה החיים שלה - כך שאין לי רגשות אשם בנושא. אבל כנראה שהמפלצת גילתה על זה ובשל כך החליטה שהיא מפזרת את כולנו. 

העניין הוא שלארבעתם היא נתנה את האופציה לבחור האם לחזור או לא. ביום ראשון הזה הם אמורים להודיע לה על החלטתם. ועד אתמול נשמע היה מאוד ברור שהם הולכים לסרב בכל מחיר - כי היא מפלצת, כי היא מתעללת בנו כבר מספיק זמן - כי אם מישהו היה מתעד את כל פקודות מטכ״ל שהיא הפרה עד היום היא כבר היתה בכלא. כי הם כבר היו מוכנים להגיש קבילה.

והנה, פתאום כולם נוהגים בפייסנות משהו. התנאי שלה היה שהם יחזרו לתקשר עם הכלבלבונת ויהיו חברים שלה, אבל יש מצב שגם היא מסתלקת, והנה פתאום הכל נסלח ונשכח ובעצם שום דבר כבר לא כל כך נורא. 

הפחדנות האנושית מכה שנית. 

אמא אמרה, כשסיפרתי לה את הסיפור הזה, שזה לא הוגן לשפוט אותם ככה, כי אני יכולה לבחור להשתחרר מצה״ל בכל שנייה שיתחשק לי, ואילו הם צריכים להמשיך לשרת עם כל בחירה שהם יעשו. הזכרתי לה שנכון, לי יש אופציית מילוט בכל רגע, אבל כשהייתי בקורס וידעתי שאני עשויה לאבד את המקצוע והשירות שאני רוצה ובכל זאת לא שקלתי אפילו להשתחרר, לא היססתי לפני שעשיתי בלגן כשחשבתי שפוגעים בנו. 

היא הסכימה אבל הזכירה לי שרוב האנשים הם לא כמוני. הם מפחדים. 

אתמול ראיתי Dr Quinn: Medicine Woman (אני מאוד אוהבת את הסדרה הזאת, באמת), ובמקרה היה פרק שבו מיקיילה היתה צריכה לבחור האם לשמור על הגאווה המקצועית שלה או לפנות לרופאים מומחים בבקשת עזרה. והייתה לה שם שיחה עם סאלי, שבה היא אמרה לו שאיזה קל לו שהוא לא צריך לבחור ופשוט עושה מה שהוא מרגיש לנכון. ואז היא הוסיפה ואמרה שלמרות זאת, גם הוא מקריב משהו בגלל זה. בשלב הזה הוא אמר שאולי, אבל מי שהוא צריך לחיות איתו זה הוא - לא הדעות של אחרים. בשלב הזה עצרתי את ההקלטה ואמרתי לאמא שהוא בדיוק כמונו וכמו רורק - הוא לא באמת רואה את ההקרבה הזאת כהקרבה. 

ואני נשארת בהרגשה שנבגדתי. כרגיל. 

״האם כשהיית ילד, וידעת איזה דברים אפשר לעשות, ולעשות יפה, לו רק היה לך הכוח לעשות אותם, האם לא רצית לצרוח כשראית סביבך רק חוסר כישרון? רק גולגולות חלולות שלא היה לך הכוח לרוצץ? רק פקודות שיש לציית להן, ועוד מאנשים נחותים ממך? האם הרגשת את זה?״

״כן.״

״ואז הפנית את הזעם בחזרה פנימה, ואחסנת אותו, והחלות להניח להם לקרוע אותך לגזרים, אם זה מה שצריך, אבל אמרת לעצמך שיום יבוא ואתה תשלוט באנשים האלה ובכל מה שסובב אותך?״

״לא.״

״לא? הרשית לעצמך לשכוח?״

״לא. אני שונא אי כשירות. זה הדבר היחיד שאני שונא. אבל זה לא הניע אותי לשלוט באנשים. וגם לא ללמד אותם לקח. זה רק דירבן אותי לעשות את העבודה שלי בדרך שלי, וגם להיקרע לגזרים, אם זה מה שצריך.״

״ונקרעת?״

״לא. לא במובן האמיתי של המילה.״

-כמעיין המתגבר / איין ראנד (עמ׳ 433-434)