בסופו של דבר, אם חושבים על כל מה שקרה בשבועיים האחרונים - ובזה אני אפסיק את הדיון בזה, כי אני מרגישה שטחנתי את זה למוות - כל מה שקרה קרה לטובה.

אני לא מאמינה בלברוח. אני לא מאמינה בלשקר לאנשים בפרצוף. אני לא מאמינה בלהעמיד פנים שהכל בסדר, בלהיות נחמדים מתוך נימוס ואחרי זה להגיד על אנשים דברים מאחורי הגב, בלהגיד לאנשים מה שהם רוצים לשמוע. כן, אני עוד צריכה ללמוד מתי להגיב, אבל כשאני מגיבה, אני מגיבה את מה שאני חושבת. אני מאמינה בכנות - וכל אחד מהאנשים שאני אוהבת יודע את זה.

במשך הרבה זמן הרגשתי שייכת-לא-שייכת למקום שבו אני נמצאת כרגע. אני מניחה שזה ככה בערך מספטמבר. היו רגעים כיפיים והיו רגעים שבהם הרגשתי שאני בכלל לא צריכה להיות שם. רגעים שבהם הייתי אומללה למוות וחייתי רק בשביל להמשיך למחוק ימים מטבלת הייאוש שלי ובשביל הטיסה הבאה. רגעים שבהם הרגשתי שזה המקום היחיד שבו אני רוצה להיות. ככה זה, אני מניחה, אצל אנשים קיצוניים כמוני - המטפל הנוכחי שלי אמר שאני מהאנשים שחיים "הכל או לא כלום". זה אחד הדברים שאנחנו מנסים לשנות.

שבוע שעבר גרם לי להרגיש יותר טוב שם. היינו כולנו ביחד, תקועים, מתגבשים מתוך הכרח יותר מאשר מכל דבר אחר. שנאתי את העובדה שהיינו תקועים שם, אבל נהניתי מזה שהיינו ביחד. מההתחלה ועד הסוף - פחות או יותר. ניסיתי לא לתת ל"פחות או יותר" הזה לשנות. באמת שכן.

ואז טסתי ללונדון וחזרתי ישר לתוך הדרמות הנוכחיות.

בשני-שלישי עוד הייתי אופטימית. הרגשתי חלק מהקבוצה, למרות שכמו שנאמר לי יותר מפעם אחת, איכשהו שוב מצאתי את עצמי מבודדת מהשאר. חשבתי שהם יעשו את ההחלטה הנכונה ועדיין כולנו נהיה ביחד, לא משנה מה יהיה.

ברביעי כבר התחלתי לאבד את האמון בהם. בחמישי כבר כמעט לחלוטין איבדתי אותו. כבר התכוננתי למקרה שהם יחזרו עם הזנב בין הרגליים. לא יודעת למה - אולי מחר אני אגלה שטעיתי - אבל פשוט יש לי תחושה שזה מה שהולך לקרות. כבר הרגשתי את האכזבה ואת הכעס האלה שכל בנאדם שחשב שהוא יכול לסמוך על אנשים אחרים מרגיש. קיצוני, כן, אבל כאמור, הכל אצלי תמיד היה קיצוני. במיוחד הרגשות שלי.

היום, אחרי הסיוט של אתמול (לחבר את האייפון למחשב בזמן שהוא שחזר את עצמו היתה טעות נוראית ושילמתי עליה בזה שהייתי צריכה למחוק אותו שוב ולשחזר הכל שוב ><), לקחתי קצת את הזמן לחשוב על כל מה שקרה.

העניין הוא שבמשך חודשיים ומשהו התלבטתי האם אני רוצה לעבור מקום או לא. מצד אחד סבלתי מבחינת התפקיד והמפקדת, ומצד שני היה לי טוב - רוב הזמן - עם האנשים. זה משמעותי, במיוחד עבורי. לא התלהבתי מלוותר על זה.

הבעיה הזאת נפתרה.

העניין הוא, שלא משנה מה יקרה מחר, מה הם יחליטו ומה יקרה איתי, בסופו של דבר, מה שתמיד יישאר איתי זה שעשיתי את מה שאני מאמינה בו. בלי קשר למה שהסביבה אמרה, בלי קשר למה שחשבו, אני עשיתי את מה שאני חושבת לנכון. האכזבה שלי ברביעי-חמישי היתה נכונה - אבל היא לא היתה ממוקמת בזמן הנכון. היא היתה צריכה להופיע כבר בשבוע שעבר, כשהם התחילו כולם לתרץ תירוצים ולהגיד שהם חשבו שטיפה הגזמתי (אז איפה הייתם כל הזמן הזה?) ושהם רצו לעזור (ממש, כשאתם מתעלמים ואומרים מאחורי הגב שלה בדיוק את אותם הדברים?) וכל זה.

וזה לגיטימי, כי כולם רוצים להרגיש טוב עם עצמם וכאילו הם לא עשו כלום. והם יתבגרו, בשלב מסוים, ואולי הם עוד יבינו שהם עשו פה טעויות. אבל זה היה צריך להגיד לי מספיק כשזה קרה.

לפחות אני יודעת שאני לא אמרתי דבר אחד ועשיתי דבר אחר. ולפחות אני יודעת שאני לא מפסידה כלום בזה שאני לא נשארת. אני שלמה עם הבחירות שלי.

Not afraid of burning bridges

Cos I know they're gonna light my way

Like a phoenix from the ashes

Welcome to the future, it's a new day!

We don't run

I'm standing my ground

We don't run

And we don't back down

There's fire in the sky

There's thunder on the mountains

Bless this tear and this dirt I was born in

Run

We don't run!

We don't run.

-We Don't Run / Bon Jovi