יש משהו בלקחת אוטובוס הביתה שמאפשר פשוט לשים את האוזניות ולתת למחשבות לשוטט. משהו כזה שאין כשאוספים אותי מהתחנה באמצע הדרך. משהו כזה שמאפשר לעשות איזשהו חשבון נפש ולעבור על כל מה שקורה איתי, במיוחד עכשיו, כשאני מרגישה שאין לי זמן לחשוב על שום דבר ממה שקורה. ולשם שינוי בלי לקטר על הצבא ועל כמה שזאת מערכת גרועה ועל כמה שנמאס לי. 

אני לא יודעת למה השיר הזה התנגן לי בראש כשעשיתי את זה. אולי זה פשוט כי אני מקווה שהוא נכון גם היום, כמו שהוא היה עד עכשיו. 

ביום ראשון היה ה-31. אני שונאת את היום הזה. והעניין הוא שבשנתיים הקודמות שמתי לב לתאריך והייתי מאוד מודעת, אבל השנה זה פשוט ברח לי מהראש. נזכרתי רק אתמול, כשקפצו לי הודעות מהפיכסבוק על ״היום לפני״, ופתאום מצאתי את ההודעה המבאסת ששום דבר לא נמשך לנצח, אפילו לא הקשר הכי מדהים שהיה לי. בדיעבד חשבתי על זה שכנראה תת המודע שלי ברח למרתונים של דיוויד טננט (כן, זה מה שאני עושה מאז שסיימתי את ג׳סיקה ג׳ונס ביום חמישי) כי הוא היה מודע למה שאני מעדיפה לא לזכור. אבל זה, כאמור, הגיע בדיעבד. 

הרבה דברים קורים כרגע במסגרת הצבא (הדרמה רק הולכת ומתפתחת), אבל מה שבאמת רלוונטי לכל הסיפור - למרות שאני לא אודה בזה מול כמעט אף אחד - הוא שאני כנראה עומדת על סף איבוד המקום היחיד שמצאתי בו סוג של בית מאז בסמ״ח. והדבר הכי חשוב בכל זה הוא שכנראה שאני אקבל בחירה האם להישאר, לעבור למקום קרוב או לעבור למקום אחר לחלוטין (או להשתחרר, אם האופציה השלישית לא תגיע), ואני אגיע למצב שאני מוותרת על הכל מרצוני. 

כשדיברתי אתמול על המקום הקרוב היה בי חלק מדוכא וחלק שהתרגש. כי שם אולי אני אצליח לעשות משהו. כי שם לפחות המפקד לא דפוק לגמרי. כי השעות טיפה יותר נחמדות. כי אמור להיות מעניין. כי מבחינה מקצועית אין סיבה לא להיות אופטימית ואני עדיין נשארת, בגדול, די קרובה לאנשים שאני אוהבת, אז למרות שהעבודה בגדול מיותרת ואני שונאת להיות פקידה, אולי עוד אפשר להוציא מזה משהו, כי עושה רושם שאני מתמודדת עם מישהו שאשכרה מבין מה התפקיד שלי. 

אני מניחה שאחרי כל פריסות השחרור של היום ואחרי שיצא לי להיות קצת עם האנשים שאני אוהבת, קצת שיניתי את דעתי. 

כי זה נהדר, באמת שכן. כל הדברים האלה שאמרתי. אבל בפועל אני יושבת שם לבד רוב הזמן, רחוקה מכל מישהו בגילי שאני מחבבת, ולמרות שתמיד הסתדרתי עם אנשים גדולים ממני יותר טוב מאשר עם בני גילי, אני מתגעגעת לחברת אנשים שיש לי קצת יותר משותף איתם. אני מתגעגעת ללהיות חלק ממשהו שעוד אפשר לקרוא לו קבוצת השווים שלי.

ולא אכפת לי כמה טובה העבודה יכולה להיות. אני חושבת שכבר הבנתי שזה הרבה פחות משנה מאשר כמה טוב לי חברתית. 

אבל אני גם לא מסוגלת לחזור למפלצת הפסיכית הזאת, וזה מציב בפניי בעיה. 

זה היה יום קצת עצוב היום. די הרבה עצוב, האמת. ובכל זאת כשבכיתי לא באמת ידעתי למה אני בוכה. אני עדיין לא יודעת. אולי כי אני עייפה ונמאס לי להרגיש לבד. נמאס לי להיות לבד.

אבל כנראה שבגלל זה התחברתי לקילגרייב כל כך. כי הוא לבד ועמוק בפנים הוא עדיין ילד שלא יודע מה לעשות. כי נמאס לו להרגיש ככה. כי אחרי כל מה שהוא עבר וכמה שהוא סבל, הדבר היחיד שעדיין יש לו זה המנגנון הגנה הלא מוצלח הזה. אני מניחה שהתיאוריה של רוג׳רס עדיין רלוונטית אליי. אם כי, אם להודות באמת, היא מעולם לא הפסיקה להיות רלוונטית.