מתוך כל המקומות שחשבתי שאני עשויה למצוא את עצמי בהם, המקום שבו אני נמצאת כרגע היה אחד האחרונים ברשימה - אם הוא בכלל היה בה.

אני לא אגיד שהמקום הזה אידיאלי. ממש לא. מבחינה מקצועית אולי, אם כי גם זה עדיין לא ודאי. זה בעיקר פוטנציאל. האנשים פה נחמדים - אני לא מתעסקת עם מפלצות אובססיביות וחסרות מוח יותר. סופסוף עובדים מולי אנשים שמבינים מה זה אומר שאני מחוננת (וכן, גם ש, כמו שאמר המפקד שלי, אנשים שחושבים מהר בדרך כלל לא מצליחים לעצור את עצמם לפני שהם מדברים, שזאת אחת הבעיות הגדולות שלי). סופסוף עובדים מולי אנשים שאשכרה אכפת להם מה קורה איתי ואיך אני ומה אני חושבת.

אני עדיין לא כל כך בטוחה איך להתייחס לזה אחרי שמונת החודשים האחרונים, אבל אני אלמד שוב. לאט לאט.

הבעיה היחידה, כנראה, עם המקום הזה, זה שאני לבד. ואני מתגעגעת. דאמט, אני מתגעגעת הרבה יותר משחשבתי, במיוחד בהתחשב בעובדה שהם כולם יושבים עשרים מטר ממני, במבנה אחר, אבל עדיין שם. אני יכולה לבוא אליהם, לדבר איתם, לצחוק איתם, הכל. אבל אני עדיין מרגישה לא קשורה פתאום, כאילו אני כבר לא שייכת.

המטפל אומר שהתחושה היא פנימית ולא מגיעה מהם, וכנראה שהוא צודק, אבל זה לא באמת עוזר.

אז זה החיסרון.

מצד שני... זה עדיף על פני כל מקום אחר שאני עשויה למצוא את עצמי בו. פה יש יותר מדי יתרונות בשביל שאני אוותר על זה, בטח ובטח שעכשיו, כשכל מה שצה"ל יכול להציע לי זה חוסר וודאות.

ובסך הכל נשארו עוד פחות משמונה חודשים, נכון?

וזה מקום טוב. מצחיק איך מגיעים למקומות ולדברים הנכונים בטעות. אפילו הדברים הכי גרועים קורים לטובה בסופו של דבר.