אתה יודע, זה קטע.

לא חשבתי עלייך כבר די הרבה זמן. אני מניחה שהייתי כל כך עסוקה בדברים שקורים בחיים שלי שלא באמת היה לי זמן לדרמה המטופשת וחסרת המשמעות הזאת שלנו. לא היה לי דחף לבוא לראות אותך כבר מתחילת ינואר. היו לי דברים קצת יותר חשובים על הראש - האנשים שעדיין בחיים שלי, הדברים שאני צריכה לעשות בשביל שיהיה לי טוב. בין כל הדברים האלה לא באמת יצא לי לחשוב עלייך, למעט כמה תזכורות אגביות, בעיקר בשיחות עם המטפל הנוכחי שלי.

אתמול גם הזכרתי אותך, ואני מניחה שזאת הסיבה שחלמתי עלייך הלילה - וזאת, מן הסתם, הסיבה שחשבתי עלייך היום שוב.

קורה אצלי הרבה כרגע. אני עדיין לא לגמרי בטוחה בנוגע להכל, אם להודות באמת. אני מניחה שעיקר הסיפור זה הצבא, כרגיל, והאנשים שבו, ואיך שדברים התהפכו לחלוטין בחודש וחצי שעבר(ו?) מאז הפעם האחרונה שכתבתי לך (וואו, באמת עבר חודש וחצי? לא נתפס). אני מתנהגת מאוד רגועה כל הזמן, אבל האמת היא שכמו תמיד, יש בפנים סערה די מטורפת.

מישהו אמר לי לאחרונה שהבעיה עם אנשים שחושבים מהר היא שהם מדברים באותו הקצב - הם לא מצליחים לסנן את מה שהם אומרים. זה מוכר לי; פילטר תמיד היה עניין בעייתי-משהו אצלי. יש מצב שזה חלק ממה שגרם לבלגן הנוכחי, אבל אני מניחה שזה היה צריך לקרות בשלב זה או אחר. לפחות ככה הפכנו את השולחן. אתה יודע איך אני, אני עושה את זה לפעמים כשנמאס לי. הפעם זה עבד קצת פחות טוב, אבל מילא. זה לא תמיד יכול לעבוד בצורה מושלמת.

אבל אתה יודע איך זה, זה עשה קצת בלגן וקצת ניסו להעניש אותי וזה קצת לא כל כך הצליח. בינתיים אני במעין מצב ביניים, שאני אפילו לא יודעת מה קורה איתי. אני שונאת את הקטע הזה בצבא, שקבוצה של אנשים מטומטמים צריכים להחליט מה יקרה איתי הלאה. עושה רושם שהפעם יש לי לפחות בנאדם אחד שפוי ואינטליגנטי (שני החלקים חשובים באותה המידה!) שינסה למשוך אותי לאן שאני רוצה, אז זה גם משהו. בכל אופן, כרגע אני לא יודעת מה קורה איתי ומה יקרה איתי וכל מה שנשאר לי זה לקוות. אני מניחה שזה גם ילמד אותי משהו.

בינתיים אני חושבת על האנשים. לפני שבועיים, כשהציעו לי לבוא לפה, חשבתי שאני אגיד לא. כי אני לבד במשרד, וכי פתאום חשוב לי הצד החברתי, וכי בינינו, זה לא שברור לי לגמרי מה אני אמורה לעשות פה. ואז יצא לי לדבר עם מישהו על איך שבתכל'ס הכל אותו זבל וזה פשוט עניין של למשוך עד השחרור, ופתאום חשבתי לעצמי שבסופו של דבר, מצאתי פה אנשים טובים, שמבינים מחוננים (יש!!!!!!!!!!!), ועבודה פוטנציאלית, ואכפתיות, והמקום נוח לי ואני קרובה למשרד הישן (או ליתר דיוק לאנשים שהיו בו), אז... אולי עדיף. אז כן, החלטתי להישאר.

ואז עכשיו אני מבלה שעות בלדבר איתם בראש שלי, בלהגיד ש"אני יודעת שאתם לא מרגישים את זה, אבל אני מתגעגעת" (המטפל אומר שזאת הרגשה פנימית שלא מתבססת על שום מציאות חיצונית וסביר להניח שהוא צודק אבל לא משנה), וש"אני תמיד אהיה שייכת לפה, גם אם אני לא יושבת פה אתכם" ו"זה שאני לא פה לא אומר שלא אכפת לי, כי אתם חשובים לי בלי קשר" וכל הדברים האלה. ואני יודעת שאלה דברים שאני צריכה להגיד להם ולא לעצמי, אבל אני לא בטוחה שברגע האמת יהיה לי את האומץ להגיד אותם. מצחיק, הא? אבל זוכר מה אמרתי לך כשרק הגעתי לפה? שהיה לי טוב פה אחרי שבוע וחצי.

זה עדיין אותו המקום.

והאמת שזה לא מדויק, לא. אבל עדיין, חלק מהאנשים עדיין פה. ובסך הכל היה לי פה טוב. וזה היה מה שדיברתי עליו אתמול - כי בפועל, אני לא מתגעגעת לאנשים כמו שאני מתגעגעת לאז, בדיוק כמו שאני לא מתגעגעת אלייך כמו שאני מתגעגעת לחצי הראשון של י"א (ואולי קצת לסוף י"ב). אני מתגעגעת ליומולדת שלי שחגגנו וללראות האוס בהפסקות ולשמוע רדיו בצהריים ולרדת להביא אוכל עם ר' ולכל הרגעים הקטנים האלה שהיו לנו. לביחד שהיה לנו אז, כשעוד היה לי רק טוב פה.

וזה היה, כאמור, השלב שהזכרתי אותך, ואני מניחה שבגלל זה חלמתי עלייך הלילה. וזה היה כל כך מוזר, חלמתי שאנחנו באיזו פעילות שכבתית ורבתי איתך, אבל אז עלינו במעלית (אין לי מושג, אל תשאל) והשלמנו. כשאמרתי לאמא את זה הבוקר היא צחקה ואמרה שזה לא כאילו זה לא קרה במציאות (שמונה מיליארד פעמים, פחות או יותר).

נו, מילא.

אולי אני בכל זאת בדרך הנכונה. אבל אנחנו עדיין עובדים על זה, אז לך תדע.

הפי ולנטיינ'ס דיי.

אן.