זה קטע, אבל במקרה כשזיפזפתי היום (AKA לפני שעה), גיליתי שהוט חזרו לשדר את בטיפול. זה לא כזה מפתיע - זאת לא הפעם הראשונה שהם עושים את זה, בטח שלא מאז שאסי דיין (ז"ל) נפטר - אבל לא ידעתי שהם חזרו לשדר את הסדרה, והיה משהו מוזר בלהדליק את הטלוויזיה ולגלות שם את אחד הפרקים הראשונים שלה.

אני לא לגמרי בטוחה מה היה מוזר בזה, אם להודות באמת. כמובן שזה גרם לי להיזכר בקורס הקצרצר שלנו עם פרופ' יורם יובל, וכמובן שאמא ואני מיד התחלנו לחפש קטעים שהוא הראה לנו במפגשים ההם (ואוי כמה שאני מתגעגעת לזה עכשיו. מישהו יודע איזה קורס הוא מעביר בסמסטר הבא?), אבל כשהמשכנו לראות עברו לי שתי מחשבות מרכזיות בראש: שזה מאוד מעניין מנקודת מבט פסיכולוגית ושהלוואי שלא היה ערב שבת אלא היום לפני שאני נפגשת עם המטפל שלי.

באיזשהו מקום, אני מניחה שהסיבה לזה די ברורה.

אבל זה קטע, לא? ראינו רק שני פרקים, ופתאום זה החזיר אותי שנתיים אחורה, לתחילת י"ב ולכל הבלגנים, לכל המחשבות והתובנות והרעיונות הראשוניים וחוסר ההבנה והידע שאני רואה היום אבל לא באמת ראיתי אז. אני נזכרת איך בפעם הראשונה שראיתי את הקטעים של איילה ובאיך שחלק מהדברים הזכירו לי את מר ג'; איך שדברים פתאום הסתדרו לי וחשבתי שאני מבינה; באיזה מקום הייתי אז ובאיזה מקום אני היום. זה מרגיש קצת מטורף, לראות באיזה מקום הייתי אז ולהבין שזה לא היה כל כך מזמן, אבל לדעת שזה מרגיש כאילו עברו שנים.

כשראיתי את זה אז הרגשתי כאילו מישהו מתאר חלק מהחיים שלי. כשראיתי את זה היום... חשבתי על כמה שיש קטעים שהם inappropriate, על התגובה של המטופלת הזאת והזאת, על מה שזה אומר, על איך שהוא צריך להגיב... כאילו אני סטודנטית לפסיכולוגיה שמנתחת את התגובות של המטופלים ('כאילו' זאת כנראה לא המילה הנכונה, בהתחשב בזה שזה מה שאני באמת, אבל עדיין). כאילו זה כל מה שזה בשבילי.

וזה מוזר, אבל זה גם מרגיש טוב. זה אומר שאני סופסוף עושה את הדבר הנכון ועוברת הלאה בלב שלם, לא כי מישהו מנסה להכריח אותי או משהו.

בלי קשר לכל זה, אני נורא אוהבת לראות את הסדרה הזאת. לא יצא לי לשבת לראות אותה מההתחלה עד הסוף בשום שלב, אבל ניראלי שאני אנצל את ההזדמנות באיזה סופ"ש ואשב לראות את כולה (binge watching ממש צריך תרגום לעברית... או שלא), פשוט כדי לראות את הכל כמו שצריך. אני יודעת פחות או יותר את הסיפורים של רוב המטופלים, אבל זה עדיין אחרת כשרואים את זה לפי הסדר.

מה שיפה אבל בסדרה הזאת זה כמה שהיא מציאותית. זה לא קופי של חדר טיפולים - זה לא יכול להיות. כמו שיובל אמר, ברגע שמכניסים מצלמה לחדר הטיפולים הכל משתנה - אבל זה הכי קרוב שזה יכול להיות. זה שונה וזה מרענן ובתור מישהי שכבר חוותה שני סוגי טיפולים שונים (בשני מקומות שונים בחיים שלי, אז קל לי להבין גם את המטופלים וגם אותו), זה מעניין לראות את זה ולחשוב על הדברים שאני עברתי ועל מה אני הייתי עושה אם הייתי שם.

וכן, ברור שזה מזכיר לי כל מיני דברים. זה כתוב נהדר ומשוחק (יש בכלל מילה כזאת?) נהדר, אז ברור שקל להתחבר לזה מנקודת המבט של המטופל. אני מניחה שהסיפורים שנכתבו נבחרו בגלל שקל כל כך להתחבר אליהם, אבל זה שונה כשמגיעים מתוך ידע על איך דברים קורים באמת, בטיפול אמיתי ומתפקד (והמילה השנייה מאוד מאוד מאוד חשובה פה. מניסיון). ומה שיפה זה שאין פה הפי אנדינגס כאלה, כי בחיים אין באמת הפי אנדינגס מוחלטים. אין שחור ולבן, הכל תמיד בגוונים של אפור.

*לאחרונה יצא לי לראות את Recovery, סרט של שעה וחצי בערך של ה-BBC על אדם שעבר תאונה וספג פגיעת ראש וכתוצאה מזה הוא מתנהג בצורה מאוד מאוד שונה ממי שהוא היה. מעבר לעובדה שזה סרט מרגש ומדהים, אהבתי את זה שהוא היה מדויק גם בהקשר של ההתנהגות של אלן (האדם שנפגע) וגם בהקשר של המשפחה ושל ההחלמה שלו. נזכרתי בזה פשוט כי גם שם אין באמת הפי אנדינג - כי אחרי פגיעת ראש אף אחד לא באמת חוזר להיות בדיוק מי שהוא היה. אלה החיים, אה?