בפעם הראשונה מזה הרבה, הרבה יותר מדי זמן, אני אופטימית. 

אני לא יודעת למה. לא באמת. אולי בגלל שעושה רושם שבכל זאת דברים מתחילים להסתדר אצלי - גם אם לא בצבא ובשאר המקומות החיצוניים. היו לי הרהורים מאוד לא נחמדים בתקופה האחרונה, אבל היום זאת הפעם הראשונה שאני מרגישה שאולי זאת בעצם הדרך למקום יותר טוב, ולא המדרון החלקלק הזה שמחזיר אותי לדיכאון. 

אבל אני מניחה שהפואנטה היא להישאר אופטימית למרות הכל. לא רק בגלל הטיסות הצפויות והלימודים ו-וואטאבר, אלא בגלל שאולי בכל זאת זה מוביל לעתיד יותר מוצלח. 

זה משמעותי שהוא חושב ככה, לא?

גם מר ג׳ היה מסכים איתו, אז זה אומר הרבה, לפחות מבחינתי. 

אני אופטימית.