אני חושבת שאם היית פה היית די גאה בי.

באוקטובר הייתי אמורה לטוס לכנס. זה כבר לא כל כך חדש, אבל עדיין. היה אמור להיות נחמד - AT9, כמו ההוא שטסתי אליו אז. בספטמבר קנדה, באוקטובר לונדון עם המשפחה, קצת סטרטפורד והכנס. אלה לפחות היו התוכניות.

אתה יודע בדיוק כמוני שתוכניות לחוד ומציאות לחוד, לא?

אני אגיד לך מה, העניין הוא שהתוכנית היתה להגיע לסטרטפוד כמה ימים לפני כולם, לראות שתי הצגות (התאהבתי בתיאטרון. אתה יודע, זה מצחיק, אבל בכל השנים האלה שהייתי בביה"ס וראינו הצגה-שתיים בשנה אף פעם לא הבנתי כמה אני אוהבת את התיאטרון. רק כשראינו את קזבלן התחלתי ליהנות, ורק כשטסתי ל-King and Country בינואר הבנתי באמת כמה אני אוהבת את התיאטרון בכלל ואת שייקספיר בפרט. וקראתי את המחזות שלו מאז שהייתי קטנה, mind you. אם כי בעברית), לטייל שם קצת (לא מיציתי בנובמבר - יש הרבה מה לראות!) ואז לפגוש אותם בלונדון בסוכות. את חוה"מ היינו אמורים לבלות בטיול משפחתי ואז בסופ"ש אמא ואני היינו נוסעות לכנס.

מושלם, לא?

אבל דברים משתנים והם היו צריכים להזיז את הכנס בשבוע. אתה יודע איך זה. וזה היה די מבאס לגלות את זה - כאילו שהמצב שלי לא גרוע מספיק בזמן האחרון - אבל משום מה זה פחות נגע בי. אבל מה שבאמת חשוב לי מכל הסיפור הזה זה שאמרתי שאני מעדיפה לוותר על הכנס ושנטוס כולנו מאשר ההפך.

ומה שבאמת באמת חשוב בכל הסיפור הזה זה שאני מתכוונת לזה.

יש כל כך הרבה שאתה לא יודע. לפעמים אני שוכחת את זה. לפעמים יש לי תחושה כזאת שאתה יודע הכל ומכיר ומבין הכל. לפעמים אני שוכחת שאתה לא באמת יודע איך דברים נראים אצלי בבית או כמה באמת הבעיות שלי פה רציניות. כשדיברתי איתו על זה הוא ממש כעס עלייך, כי הוא אמר שההתנהגות שלך בכל הסיפור הזה היתה חסרת אחריות, אבל אמרתי לו שזאת לא אשמתך. לא הבנת כמה אני צריכה אותך וכמה נקשרתי אלייך כי לא הבנת את הסיבות. כלפי חוץ הכל תמיד נראה נורמלי פה.

ואפילו אתה, שלפעמים אני חושבת שיודע יותר עליי מכל בנאדם אחר, לא יודע שזה לא באמת ככה.

אבל אולי הגיע הזמן לנסות, אתה יודע? אני לא יודעת, אולי אני פשוט מתגעגעת לאיזשהו חלקיק נורמליות בחיים שלי, בלי אנשים מבולבלים וילדים טיפשים ובעיות ורגשות וכל הבלגן הזה. ובינינו, הייתי בכל כך הרבה כנסים כבר - אפילו ב-AT6, אז, זוכר? - ופגשתי את אמנדה כל כך הרבה פעמים כבר, ואני לא יודעת אם באמת יש לי סיבה אחרת לנסוע לשם. עם ל' אני כבר לא כל כך בקשר - כמו שהתגובה האחרונה שלה מוכיחה - ומ' לא תגיע כי היא לומדת, ואני לא באמת יודעת את מי עוד כבר אני יכולה לפגוש שם.

ואולי זה יהיה כיף להיות קצת ביחד. אחרי הכל, הפעם האחרונה שטסנו כולנו היתה ארה"ב באוגוסט 2011.

עבר זמן.

ואני לא יודעת, אני חושבת שאולי, אם אני אצליח ליצור משהו נורמלי בחיים שלי בכל זאת, אולי דברים יתחילו להיראות טוב יותר. הוא חושב שכן, אבל הוא גם חושב שאני לא צריכה להתחשב במה שקרה איתך או עם א', ואת זה קצת קשה לי להכניס לראש שלי. אני יודעת בוודאות שזה לא כל הסיפור, אבל אולי אם נטוס ביחד כמשפחה ונהנה...

זה אמור להיות כיף, ובכל אופן התגעגעתי. וקצת נמאס לי להיות לבד כל הזמן.

בזמן האחרון אני חולמת עלייך כל הזמן. אני מניחה שזה כי לא הייתי במצב כל כך גרוע כבר הרבה זמן. אני לא רוצה לבוא לראות אותך - אין לי את הדחף הזה שוב - אבל אני חולמת עלייך בלי הפסקה, וזה מוציא אותי מדעתי.

כשפגשתי אותו ביום שלישי הוא אמר שהוא כמעט ולא זוכר אותי ככה אי פעם. אנחנו מכירים כבר, מה, שמונה חודשים? והוא אמר שהוא כמעט אף פעם לא ראה אותי כל כך מיואשת - בדרך כלל גם כשאני נכנסת אליו ככה אני מתעודדת באיזשהו שלב לאורך הפגישה שלנו. אני מתחילה לספר משהו או להתווכח או להיזכר או אני לא יודעת מה, ואיכשהו המצב משתפר. וביום שלישי האחרון... פשוט לא.

חצי מהשבוע האחרון הסתובבתי כמו זומבי. לא רוצה להרגיש, לא רוצה לחשוב, או בוכה או אטומה. "הכל בסדר", משקרת לכולם מלבדו. אם עדיין היית בחיים שלי הייתי אומרת גם לך את האמת. שאני מתדרדרת חזרה, שאני מודעת לזה, ושפשוט לא אכפת לי. לא אכפת לי מהמטלות שאני צריכה להגיש ומהלימודים ומהצבא המזדיין הזה (שימותו כבר כולם), ולא אכפת לי מאנשים ומדברים ומכלום. דיוויד טננט זה פחות או יותר מה שמחזיק אותי כרגע - אני מניחה שעדיף להיות אובססיבית כלפי מישהו שאני לא מכירה מאשר כלפי מישהו שאני מכירה. פחות מביך.

וכשהוא אמר את זה אמרתי שכבר הרבה זמן באמת לא הייתי במצב כזה.

ואז אתמול הבנתי פתאום שלא ראיתי אותך כבר שלושה חודשים, ואולי המוח שלי מנסה לצעוק לי שאני צריכה אותך כי אתה הבנאדם היחיד שהצליח להוציא אותי מהחור השחור הזה. אבל אני אפילו לא רוצה לבוא לראות אותך, וזה כאילו כבר לא באמת אכפת לי.

נמאס לי להיות לבד.

אני רואה את ההבעה שלך, שומעת את הקול שלך אומר לי להפסיק עם השטויות ולהמשיך ליצור קשרים כמו שהתחלתי יפה כל כך. וכל כך בא לי לספר לך מאיפה באמת מתחילות הבעיות והכל, ועוד יותר בא לי פשוט להקשיב לך ולשכוח מהכל ופשוט לחיות, אבל... אני כבר לא יודעת אם אני מסוגלת.

תעזור לי. בבקשה. אני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. ),:

והבטחת שהכל יהיה בסדר 3/>

אוהבת תמיד,

אן.

נ.ב: אני יודעת שהבטחת שהכל יהיה בסדר אם אני אעשה את זה, ואני לא יודעת כמה עשיתי את זה, אז אתה יודע...