I've had enough.

בשבועות האחרונים הייתי במצב יותר גרוע משהייתי מזה כמה שנים. לא באמת הצלחתי למצוא סיבה להמשיך לחיות. אני לא אכחיש שאם המצב היה קצת יותר גרוע יכול להיות שגם הייתי מנסה לעשות משהו בנוגע לזה. במקום זה הסתובבתי כמו זומבי והעמדתי פנים שהכל בסדר. אלא מה, התרגלתי. חזרה לתיכון.

היום היה היום הכי כיף שהיה לי מזה חודשיים. לא החצי הראשון שלו - אם כי זה היה השלב שבו החלטתי שאני הולכת להתחיל להילחם במקום לתת לעצמי להמשיך לשקוע - אלא החצי השני, שבו ראיתי את כל האנשים שהתגעגעתי אליהם. כל האנשים שהפכו את השהות הבלתי נסבלת בצבא למשהו טיפה יותר נסבל. ה - כמה, ארבעה? - אנשים שהיו חסרים לי מהרגע שדברים השתנו אצלנו. האנשים שגורמים לי לחייך.

כשדיברתי על זה איתו היום הוא אמר שמהרגע שעברתי לאיפה שאני עכשיו המצב שלי הולך ומתדרדר. אמרתי לו שידעתי שזה מה שיהיה ובדיוק בגלל זה לא רציתי להישאר שם בהתחלה. כי הרי ברגע שהגעתי לשם הבנתי שאני אהיה אומללה ושהדבר החשוב באמת זה שאני לבד שם, ולא שיכול להיות שתהיה עבודה או וואטאבר. והוא אמר שנכון. כי מה באמת אפשר להגיד? שנינו ידענו את זה ברגע שהעבירו אותי לשם. אבל זה עדיף על פני חלק מהאלטרנטיבות.

או היה עדיף.

אבל זה כבר לא משנה.

מה שמשנה זה מה יהיה הלאה.

יש לי חצי שנה לשרוד פה. אני לא מוכנה לתת לשום דבר לגרור אותי למטה שוב - בטח שלא עכשיו. לא אכפת לי משום דבר אחר. אני הולכת להיות עם האנשים שאני אוהבת מתי שאני רוצה, ושכל מי שזה לא מוצא חן בעיניו יקפוץ לי. אבל יותר חשוב מזה, אני אעשה מה שעושה לי טוב עם מי שעושה לי טוב מתי שבא לי. כי אני זה מה שחשוב פה. צה"ל לא רצה אותי מלכתחילה - שיתמודד.

זה לא אמור לשנות לו יותר מדי.

מה שחשוב זה שהיום פגשתי את האנשים שהזכירו לי שאני לא לבד פה. אני מרגישה לבד, במובנים מסוימים אני באמת לבד, אבל אני לא לגמרי לבד. יש לי עם מי להיות. יש לי אנשים שאני אוהבת, והם לא כל כך רחוקים ממני. חלקם לפחות.

אני לא מוותרת. לא שוב.