And I'll be fine.

לא יודעת למה אני כל הזמן חוזרת לשיר הזה בזמן האחרון. אולי כי זאת המקסימום אופטימיות שאני מצליחה להרגיש בין הרצון הנואש להרביץ לכל מי שלא שותק סביבי לבין הרצון הלא-פחות נואש לקחת את האקדח של הקצין האידיוט ולירות בעצמי. או בו. מה שיהיה יותר מהר. אולי כי אני באמת חושבת שעוד קצת יהיה טוב. אולי כי זה נותן לי את האופציה להישאר במצב הזה עוד קצת בטענה שיהיה טוב. 

זה לא שמצבי הרוח שלי תמיד היו רגועים והחיים שלי תמיד היו רגועים והכל תמיד היה בסדר, אבל ככל שאני חוזרת לנקודות הכל כך נמוכות האלה אני נזכרת יותר ויותר כמה דברים באמת תמיד היו דפוקים בחיים שלי. כמה בחיים לא היה לי רגע של שקט כי מצבי הרוח שלי זה כמו רכבת הרים שהכי פחות קיצוני בה זה כבר קיצוני אצל רוב האנשים. כמה אני לבד ונשבר לי. 

עם כמה שכיף לצעוק על אנשים טיפשים, זה מתחיל למצות את עצמו. 

96 ימים נטו, אבל אני יודעת שזאת אפילו לא הבעיה האמיתית שלי. זאת רק אחת קטנה וחסרת משמעות.

יהיה יותר טוב, נכון? A little bit longer. 

*כמובן שמה שהחזיר אותי לשיר הזה הפעם זה דווקא ״But you don't know what you've got till its gone", כי פגשתי מישהו מהמקום הקודם ונזכרתי כמה טוב היה לי שם. אבל בסוף יהיה בסדר.