השבוע האחרון היה מטורף.

היום בבוקר הבנתי פתאום כמה מטורף הוא באמת היה. לא בעולם האובייקטיבי החיצוני המטורף, אלא דווקא בפנימי המטורף (שניהם מטורפים באותה המידה). ככה זה כשעושים שינויים מסוימים בתקופות לא מוצלחות. בצורה מדהימה זה קרה גם בשנה שעברה וגם השנה, בדיוק באותה התקופה. מטורף, אה?

יש יותר ממספיק אנשים שאני צריכה להתנצל בפניהם, כנראה. החיילת החדשה. הקצין, שהוא אמנם קצת אידיוט והטריף אותי עוד לפני זה, אבל ההתנהגות שלי כלפיו לחלוטין יצאה מפרופורציה. עוד כמה אנשים רנדומליים במחלקה. עוד כמה אנשים רנדומליים מחוץ לה. וגם אנשים שלא באמת חושבים שאני צריכה להתנצל ונשארים פה למרות כל השטויות שלי. 

כן, זה היה שבוע מטורף. אני חושבת שעברתי בו יותר מצבי רוח משעברתי בכל החודשיים האחרונים. כשנכנסתי אליו בשלישי על סף בכי כי הייתי בטוחה שהרסתי את זה, הוא אמר שהוא היה בטוח שמישהו מת. בשבת בבוקר צחקתי, אחה״צ כבר בכיתי ורציתי למות. כאלה שינויים לא היו לי כבר שנים. בטח ובטח שלא כאלה עוצמות. אמא אומרת שחצי מהזמן היא לא היתה בטוחה אם לחבק אותי או לנסות להחזיר אותי למסלול.

Good luck with that, mate.

אבל עכשיו דברים חוזרים לשפיות. בייבי סטפס. אני חושבת שפחות או יותר אפשר לבטל את כל מה שכתבתי פה בשבוע האחרון. כי אין מה לעשות, דברים נראים אחרת כשחוזרים לשפיות.