אני לא מכירה את כל הסיפור. אני לא מכירה את רובו אפילו. מה שאני יודעת זה חלקיקי מידע וכמה זכרונות בודדים, שאני אפילו לא בטוחה כמה הם נכונים או קשורים. מה לעשות, ככה זה לפעמים. לכל משפחה יש את הבעיות שלה - זאת היתה אחת הבעיות שלנו.

יום השואה הוא תמיד יום קצת טעון עבורי. נכון שאני דור שלישי, ונכון שזה הצד של המשפחה שאני פחות קרובה אליו, אבל מהרגע שגיליתי שגם לנו יש קשר לזה, ימי השואה לא היו אותו הדבר. אני זוכרת את עצמי ביסודי מתווכחת עם חברים על כמה שהיום הזה משמעותי ואיך שאנחנו צריכים להתנהג בו. זה היה לפני שהבנתי שלכל אחד יש זיקה אחרת לנושא ולכל אחד יש דרך אחרת להראות אבל.

ככה זה.

בשנה שעברה, כשדיברנו על יום השואה במקום שבו הייתי מוצבת, ציינתי שיש לי איזשהו קשר ויכול להיות שאני אוכל לספר על זה. כשהגעתי ללספר את זה בפועל - לא שבאמת רציתי לעשות את זה, אל תטעו. אני שונאת לדבר על דברים פרטיים עם אנשים רנדומליים - גיליתי כמה באמת אני לא יודעת, אבל כמה משמעותי המעט שאני כן יודעת.

זה לא פשוט, לגדל ילדים במחנות ריכוז. זה לא פשוט, לאבד את כל המשפחה שלך בסיפור הזוועות הזה שהיטלר יצר, שלפעמים עדיין קשה להאמין שאנשים באמת שיתפו פעולה איתו. זה לא פשוט להגיע לפה, למדינה שבקושי התחילה ועדיין אין לה מושג מה קורה איתה ואיך לתפקד, ולהתחיל מחדש.

את סבא שלי מהצד הזה לא הכרתי. הילד שגדל במחנה ריכוז ונפטר לפני שבכלל נולדתי, בלי ספק תודות להשפעות הזוועה הזאת. אני כמעט ולא יודעת עליו כלום, אם להודות באמת. אבא לא כל כך אוהב לדבר על המשפחה שלו, ואפילו אמא לא הכירה אותו הרבה זמן. למרות שהם הכירו לא מעט זמן לפני שנולדתי. אין ספק שאני יודעת על הצד השני הרבה יותר.

אבל אותה הכרתי. קצת. שבתות שאחותי ואני היינו ממש קטנות ואבא היה לוקח אותנו אליה. הוא היה מאוד קשור אליה - בפועל היא היתה אמא שלו יותר מאמא שלו. לא מפתיע, אם מכירים את המשפחה. איכשהו, למרות הדברים שקרו לה, היא הצליחה להישאר אנושית. יותר מזה, אפילו. הרבה יותר.

בשנים האחרונות שמעתי בעיקר סיפורים. הוא היה נוסע לבקר אותה, ואם המצב היה טוב, אם האלצהיימר לא היה גרוע, אז גם היו לו סיפורים על איך שהיא הגיבה. כשהוא הראה לה תמונות שלנו או סיפר עלינו, כשהוא סיפר על דברים שקורים איתו, הכל. אני זוכרת שהוא סיפר לי שהוא הראה לה תמונה שלי במדים קצת אחרי שהתגייסתי.

היום הוא אמר שלפחות הוא הצליח להביא לה גאווה. להצליח, להתחתן, להביא לה נינות. מדהים איך שנגד כל הסיכויים, היא הצליחה בסוף לנצח את העולם, הוא אמר.

יש בזה משהו שגורם לי לגאווה, אבל יותר מהכל, יש בזה משהו שגורם לענווה. Humbling, זאת המילה. פשוט כי זה מסוג הסיפורים האלה שמראים כמה באמת אפשר לעבור וכמה באמת אפשר להתגבר על דברים. כששומעים את זה מבינים שבאמת, הכל אפשרי.