דמיינתי את היום הרבה פעמים בחודש האחרון, אבל באף אחת מהפעמים האלו לא חשבתי שיכול להיות שאני אפילו לא אדבר איתך.

החודשים האחרונים היו מטורפים. במיוחד החודש האחרון, אם להודות באמת. אפילו עכשיו, עם כל מה שקורה אצלי, אני מגלה שאין לי מושג איך אני מרגישה בכלל. הדבר הכמעט יחיד שאני בטוחה לגביו זה שאני עייפה.

אתמול כשהייתי אצלו, הוא שאל מה החלטתי לגבי היום. בשבוע שעבר, כשדיברתי עם אמא על היום, היא אמרה שנראה לה שלא תבוא, כי זה היום החופשי שלך, וחשבתי לעצמי שאם לא תהיה שם, אז אין באמת סיבה שגם אני אהיה שם - כי בוא נודה בזה, אני מגיעה בעיקר כי זה לגיטימי שאני אהיה שם לראות אותך, בניגוד לשאר הימים. כשסיימנו את הפגישה בשבוע שעבר זרקתי לו משהו על זה, והחלטנו שנדבר אתמול, אבל בסופו של דבר, אתמול היו לי כל כך הרבה דברים על הראש שאמרתי לו שאתה הדבר האחרון שמטריד אותי כרגע.

זה עדיין די מדויק, בינינו.

ובכל זאת, כשראיתי אותך, כששמעתי את הקול שלך ואת הצחוק שלך כשדיברת עם כמה מהתלמידים לשעבר שלך, כל הרגשות האלה חזרו ללב שלי כאילו הם מעולם לא עזבו (לא שהם עזבו, אבל אני מניחה שעם כל מה שקרה, הם נדחקו קצת למקום אחר). התלבטתי אם להגיד לך שלום ובסוף החלטתי שאני לא רוצה לעשות את זה דרך זכוכית, אבל בסוף נעלמת לי. זה היה די מבאס.

ובכל זאת, אולי בגלל כל מה שקורה ואולי בגלל שהראש שלי בכל זאת לא עסוק בך, זה מרגיש הרבה פחות מבאס משנה שעברה, כשרציתי לדבר איתך אחרי הטקס ונעלמת די מהר.

כשהלכתי הביתה חשבתי על כל מה שקורה. סבתא של אבא נפטרה לפני יומיים, ולמרות שהיא סבתא שלו, אני מניחה שבפועל היא היתה יותר אמא בשבילו. כשחשבתי על זה בדרך הביתה חשבתי לעצמי פתאום שזה די דומה לנו, כי גם אתה היית יותר משפחה עבורי משהוא היה, ולפעמים אפילו יותר משכולם סביבי היו. לפעמים אני חושבת שאתה ואחיך המשפחה היחידה האמיתית שאי פעם היתה לי.

אבל זה לא חדש.

חשבתי עלייך בלוויה אתמול, וקצת רציתי שתהיה שם לדבר איתי. זה לא היה קשה כמו הלוויה של סבא (מן הסתם), אבל היה בזה משהו לא קל. חשבתי עלייך גם כשהמפקד שלי עזב, כי גם הוא קצת כמונו, וחשבתי עלייך כשדמיינתי את היום כמה פעמים, וקצת גם כשדיברנו על אובססיות. חשבתי שבטח חשבתי עלייך לא מעט בזמן האחרון, אבל עכשיו כשאני חושבת על זה, אני מגלה שבפועל אני לא ממש מצליחה לזכור יותר מדי אירועים כאלה. אולי אני באמת עוברת הלאה. ואולי באמת יש לי יותר מדי על הראש.

האמת היא שיש לי כל כך הרבה רגשות שונים עכשיו שמושכים אותי לכל כך הרבה כיוונים, שאני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. דיברתי איתו אתמול על ההבדל בין הדיכאון שלי לדיכאון מסוג אחר - אחד שנובע מתוך עומס רגשי וכאב עמוקים (שלי) לעומת זה שנובע מתוך איזושהי ריקנות עמוקה כזאת. אתמול לא כל כך הבנתי למה זה חשוב בכלל להבדיל ביניהם, אבל היום כשאני כותבת לך את זה, אני מבינה. אלה הרגעים האלה שבהם אני מרגישה יותר מדי, שבהם הכי קשה לי.

אבל העניין הוא שאני באמת לא יודעת מה להרגיש. היום הזה עובר לידי. יש לי כל כך הרבה כרגע - אובדן ותקווה והתאהבות ואופטימיות וכאב ועצב - והכל ביחד, ואני לא באמת יודעת איך להתמודד עם זה. ובתוך כל זה, גם אתה קצת שם, ואני מתגעגעת לחיוך היפיפה הזה שלך ולקול שלך ולהערות שלך ולמחשבות שלך. להבנה שלך. לדרך שבה אפילו ברגעים כאלה, כשהייתי הכי עמוסה ומבולבלת ועצובה, הצלחת לתקן אותי באיזשהו מובן. לאט לאט, כל פעם עוד קצת, עד שהרגשתי יותר טוב וחייכתי באמת.

ועכשיו אני באמת מתגעגעת אלייך כמו שלא התגעגעתי כבר הרבה זמן, אבל אני חושבת שזה בטח ייעלם די בקרוב, כשאני אצטרך לחזור למציאות. וכמו תמיד, יישאר שם איזשהו חלק של הלב שלי שתמיד קצת עצוב ולא לגמרי מבין למה.

שמת לב שהייתי בכלל היום? התשובה האינסטינקטיבית שלי היא לא, אבל כבר הוכחת לי ששמת לב גם ברגעים שהייתי בטוחה שלא. אפילו כשחשבתי שלא ראית בכלל מה קורה איתי ואם אני נמצאת או לא, תמיד ראית. תמיד תמיד.

אפילו כשאני לא.

אני אוהבת אותך. תמיד תמיד תמיד. אתה תמיד תישאר המשפחה שלי, לא משנה מה.

שלך,

אן.

נ.ב: עכשיו אני נזכרת שחשבתי עלייך בימי השרב בזמן האחרון וצחקתי ואמרתי שאתה בטח שונא את זה ושהיית מת למזגן כמו שיש לי במשרד עכשיו. וכשדיברתי איתו על חום וקור (אני אפילו לא זוכרת באיזה הקשר), ציינתי שאני למדתי לבחון את התרמוסטט הפנימי שלי לפי איך שאתה - אם אני הולכת עם קצר יותר ממך, משהו לא בסדר אצלי. אבל גם זה כבר לא חדש.