כל יום שישי זה קשה לי מחדש. 

סבתא עברה לגור לא רחוק מביה״ס, וזה לא משנה כמה מעוות זה מרגיש להיות שם בלילה, או כמה מוזר זה לעשות את הסיבוב כדי להגיע לאוטו (כי אתה יודע איזה סיוט האזור הזה מבחינת חניה), או כמה זה בכלל לא מרגיש כמו להגיע לביה״ס. זה כל פעם קשה לי מחדש. 

כי אני לא יכולה להפסיק. אני לא יכולה לא לחשוב על זה; אני לא יכולה פשוט לדחוף את זה החוצה מהמחשבות שלי, לא כשאתה גם ככה שם בלי הפסקה. חשבתי עלייך היום, אני אפילו לא יודעת למה, וניהלתי בראש שיחה איתו שבה אני מסבירה למה כל כך חשוב לי לבוא להראות לך כמה השתנה אצלי, כמה חשוב לי לגרום לך לחייך ולהבין שאתה גרמת לשינוי הזה. וביום שלישי כשדיברנו אמרתי לו שאני שמחה שאני עובדת בלי הפסקה עכשיו, כי ככה לפחות אני לא חושבת בכלל לבוא לראות אותך, והוא שאל אם זה דבר טוב, ואמרתי שנראה לי שכן. אבל האמת שכל יום שישי כזה דוחף החוצה את הרצון לעבור הלאה וגורם לי לרצות לקחת חופש לבוא לראות אותך בראשון שאחרי.

טוב שהשנה נגמרת בקרוב. 

אבל זה הדברים הכי קטנים איתך. זה זה שאני מסתובבת עם כפכפים כשאני לא הולכת רחוק, ופתאום אנחנו עוברים שם ואני חושבת על איך שאף פעם לא יצא לך לראות אותי עם כפכפים (כנראה כי לא נעלתי אותם בין החטיבה לשנה שעברה פחות או יותר) ואז אני נזכרת שביום ראשון ההוא בסוף י״ב אפילו אתה כבר באת עם כפכפים. זה לראות שחם בטירוף ולחשוב איך אתה בטח מנסה לעבור ממזגן למזגן.

וזה לראות את כל המקומות האלה והדברים האלה שתמיד יהיו שייכים לנו. 

וזה לחשוב על כמה דפוקה המשפחה שלי ולהיזכר בכל מה שאתה היית ותמיד תהיה בשבילי באיזשהו מקום. 

ואני יודעת שזה תמיד מוזר להם איך שאני מתנהגת נורמלי והכל עד הרגע שמגיעים לביה״ס, ופתאום אני משתתקת ואי אפשר להשיג אפילו תגובה קטנה ממני עד בוקר יום שבת. אני יודעת שהם היו רוצים שזה יפסיק. זאת הרי אחת הסיבות שהיא כל כך התעקשה שאני אפגש איתו. 

אבל זה לא יכול להיעלם סתם ככה.

התחלתי לקרוא משהו שבחיים לא חשבתי שאני אקרא, רק כי במקרה פתחתי את הספר בעמוד שהזכיר לי אותנו. ואז כמובן הייתי חייבת להמשיך כדי להבין מה קורה. 

כמה עצוב זה?

זה היה אמור להיות מכתב הרבה פחות עצוב מזה. אבל מילא. 

מתגעגעת,

ותמיד תמיד אוהבת,

אני.