היום בבוקר במקרה נתקלתי בתמונה שלמעלה.

התקופה האחרונה היתה לא קלה בשבילי. במיוחד הימים האחרונים. הייתי אומללה כל כך - אני עדיין לא בדיוק במצב תקין - וקרו יותר מדי דברים שחיזקו את ההרגשה הזאת ולא נתנו לי את האפשרות להתמודד. הרגשתי לבד כל כך. לא רציתי להיות פה, ברמה שזה כל מה שדיברתי עליו בראשון שעבר, ואפילו הוא הכריח אותי להבטיח שאני לא אעשה לעצמי משהו. לא חשבתי שאני מסוגלת לעשות משהו, אבל גם לא רציתי להבטיח, כי לא חשבתי שאני מסוגלת להישאר.

ואני אחראית למספיק אנשים as it is. אני לא צריכה עוד אחד על הראש.

ואתמול ישבתי ללמוד. והפרק הזה של פסיכולוגיה פיזיולוגית, אני שונאת אותו. כי הוא על דיכאון. על כמה שהמוח שלי דפוק ועל כמה שאני דפוקה. כאילו שאני לא יודעת את זה כבר, כאילו שאני לא חושבת את זה כל יום, כל היום. כאילו לא חלמתי בלילה לפני זה שאני מתאבדת.

זאת היתה הפעם הראשונה שחלמתי את זה, וזה הפחיד אותי למוות.

ואז ללמוד על דיכאון זה בדיוק היה הדבר האחרון שהייתי צריכה.

ואני לא אגיד שלא ידעתי שזה יהיה קשה. ידעתי שיהיה לי קשה ללמוד פסיכולוגיה, כי תמיד יהיו אנשים שלא יבינו איך אני מרגישה וכמה רגישים הנושאים האלה בשבילי. אבל זה אנשים, וזה גישות, וכפסיכולוגים אנחנו בכל זאת מנסים להבין ולהתקרב ולעזור. לא באמת הבנתי כמה שונה הגישה של מדעני העצב (או איך שלא תרצו לקרוא להם) משל פסיכולוגים. כמה הסטודנטים בפיזיולוגית שונים מהסטודנטים בפתולוגיה. כאילו שעד שהם מגיעים לפתולוגיה הם מתבגרים ומבינים קצת יותר טוב את כל העניין. לפחות בפתוחה.

כי אין מה לעשות, הסביבה היתה שונה. בשיעורים של פתולוגיה הרגשתי שהסטודנטים רוצים להבין, שהם מקבלים, שהם תומכים. אנשים העלו את הבעיות שהם מכירים, ועם צוק איתן ברקע במיוחד דיברנו לא מעט על חרדה, והיתה אווירה תומכת יותר. חמה יותר. לא היו את השאלות המטופשות האלה של "למה בני נוער נכנסים לדיכאון מכל שטות", כי אנשים הבינו שזה לא באמת דיכאון. וכשדיברתי קצת על מה שעברתי (ואני אשכרה עשיתי את זה בכיתה, מול אנשים שאני בקושי הכרתי)... אנשים הקשיבו. ושאלו. וניסו להבין איך דברים נראים מהעיניים שלי.

והייתי בהלם. וכשדיברתי עם MIG על זה, הוא אמר שסטודנטים לפסיכולוגיה הם אוכלוסיה מיוחדת. היה לי טוב.

וכשהייתי בשיעור הראשון על דיכאון בפיזיולוגית (אחריו אני החלטתי שאני לא מגיעה לשני), זה היה עולם אחר לגמרי. שוב השאלות המטומטמות האלה. שוב הרעיונות הדביליים האלה בנוגע למה זה דיכאון ואיך זה מאניה. שוב הפשטנות הזאת והקרירות הזאת. כל הגישה של חומר הלימוד ושל הקורס היא אחרת - נתונים ומחקרים ומה במוח שלהם בעייתי. וזאת אולי לא הכוונה של הכותב וכל החרטא הזה, אבל ככה זה מתפרש כשאתה זה שחווה את זה. וכשהשאלה למחשבה בסוף הנושא של דיכאון היא "האם אתם חושבים שאם נעלה בפני הדיכאוניים את הטיעון ש'מה אתם בדיכאון, אתם לא חוויתם מלחמות עולם ודברים שבאמת מכניסים לדיכאון' זה יעזור להם?", הדבר היחיד שאני רוצה לעשות זה לקרוע את הספר לחלקיקים ולהרוג את מי שכתב אותו.

אז נכון שהPokemon GO שיפר את מצב הרוח שלי אתמול בלילה, אבל זה עדיין לא שינה הרבה בטווח הארוך.

ואז ראיתי את התמונה הזאת הבוקר, והחלטתי שאני מצטרפת. הדבר הראשון שעשיתי הבוקר זה להוציא עטים (ומרקר, כי העט הצהוב ממש חלש על העור שלי) ולצייר ארבעה לבבות על פרק כף היד.

ואז צילמתי את זה.

והעליתי את זה.

וחברה שלחה לי הודעה של חיבוק ושאני אחזיק מעמד, ושאני לא לבד.

וכשהגעתי לחבר'ה של תקשוב היום (החברים הותיקים שלי מלמעלה), ק' (שאני לא מאמינה שעוד מעט משתחררת ואני ממש ממש אתגעגע אליה3>) שאלה אותי מה זה הלבבות האלה. אז הראיתי לה את התמונה, ואפילו נתתי לה להשוות את אלה שציירתי למה שבתמונה כדי להבין מה יש לי. ואז אמרתי משהו על זה שאני דפוקה והמוח שלי דפוק, והיא אמרה שאלה האנשים הכי מעניינים ושאני לא דפוקה.

וכשראיתי את כל התמונות של האנשים עם הלבבות - כל אחד והבעיות שלו - זה גרם לי להרגיש סופסוף שאני לא לבד.

וכשהייתי שם למעלה, הרגשתי שייכת.

וזה הדבר הכי טוב שקרה לי מזה חודשים.