התחלתי לכתוב פוסט לפני כמה ימים, כשהפוקימון גו סירב לעבוד והיה לי משעמם ברכבת, אבל אני כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב אז אני מניחה שזה לא משנה. 

ברביעי שעבר ק׳ השתחררה.

עדיין אין לי מושג איך להגיב לזה. זה עדיין לא נתפס לי שק׳ באמת באמת השתחררה. זה מרגיש כאילו היא תמיד היתה פה (למרות שזה בעצם קצת פחות משנתיים), וזה נראה הגיוני שהיא גם תישאר. זה עדיין מוזר להיכנס למשרד ושהיא לא שם. 

אני די בטוחה שהסיבה שעוד לא בכיתי זה כי עדיין לא עיכלתי את זה. 

אבל ביום ראשון א׳ ואני דיברנו עליה וככל שדיברנו קלטנו כמה באמת זה ריק בלעדיה. אנחנו היינו הכי קרובים אליה, אז אני מניחה שזה לא כל כך מפתיע, אבל עדיין. אחת החדשות אמרה שאנחנו ממש מגזימים וזה היה כזה, ״כן, את תביני כשתהיי כאן״. היא די אחת הוותיקות האחרונות. 

ואני יודעת שזה תמיד ככה, אבל זה לא משנה את איך שזה מרגיש. 

וברור שאנחנו עדיין בקשר איתה והכל, אבל קצת קשה לי שהיא לא פה. וכמעט התחלתי לבכות ביום ראשון וא׳ עושה לי, ״לא, אל תבכי, גם אני אתחיל.״

אבל כן, תמיד היינו שלושתנו. קבוצה שכזאת. 

אחד הדברים הכי מוזרים בכל הסיפור הזה זה כמה שאני מתגעגעת אליה. הייתי בטוחה שיהיה לי הרבה יותר קשה להיפרד מר׳ מאשר ממנה, אבל זה היה די הפוך, בפועל. זה גם היה מאוד שונה, כי אני חושבת שאת השחרור של ר׳ עיכלתי הרבה יותר מהר. 

ואיתה גם בכלל לא הצלחתי לשמור על קשר. 

אבל חשבתי שאולי יכול להיות שזה בגלל שהקשרים האלה שונים ונוצרו בצורה שונה. עם ר׳ זה התחיל מתוך צורך במישהו לדבר איתו והיא היתה שם והבינה. עם ק׳ ו-AK זה שונה לגמרי. זה בכלל לא קשור למשבר כלשהו - סתם אנשים שאוהבים את אותם הדברים. 

AK מבלבל אותי. והרגשות שלי מבלבלים אותי. ואני שונאת את העובדה שאני לא מצליחה להבין מה אני רוצה ומה אני מרגישה ומה אני חושבת. 

הוא אמר שזה קורה הרבה לאנשים כמוני, שלמרות שהתפיסה שלנו ממש חדה ואנחנו רואים ומזהים ומבינים בקלות (אפילו סיטואציות רגשיות), ברגע שהרגשות שלנו נכנסים לתמונה הכל מתבלגן לנו. כשזה הרגשות של אנשים אחרים, הכל קלי קלות, אבל כשזאת אני... כן, אני לא מבינה כלום. אף פעם לא הבנתי ואני מתחילה לחשוב שאף פעם לא אבין (הוא לא מסכים).

אני עדיין רוצה שיהיה משהו. אני עדיין רוצה קשר כלשהו. ומצד שלישי, עכשיו כשאני עם אנשים, פתאום פחות אכפת לי. 

עד הרגע שאני שולחת לו הודעה ופתאום כל המחשבות שלי סביב זה. 

שלא לשכוח את העובדה שאני פחדנית וזה פתטי.

אבל א׳... אני לא יודעת מה הסיפור. לפני שאחת הבנות שם השתחררה, היא כל הזמן ניסתה לשדך בינינו. אנחנו דומים, כיף לנו ביחד, ואני אשקר אם אני אגיד שלא חשבתי אז שזה יכול להיות נחמד. 

ואז היא השתחררה ולא קרה כלום, וחזרתי לדבר עם AK והכל די התמסמס. 

וחשבתי שאני כבר יודעת שהוא רק חבר טוב. וזה גם איך שזה מרגיש. וזה מרגיש טוב. 

אז למה זה בכל זאת מציק לי שהוא ממש ממש קרוב למישהי אחרת?

לפחות בצבא טוב לי. הגעתי בסוף למקום שרציתי להיות בו, ועכשיו טוב לי. אני מחייכת. הזמן טס. יש מצב שאני אשכרה אסיים את השירות הזה בטון חיובי.

וזה קצת מוזר, כי פתאום עכשיו בכלל לא אכפת לי מהעבודה בצומת.

אני מניחה שאני פשוט כבר לא צריכה את התמיכה הזאת. בטח ובטח אחרי שהוא פגע בי ככה בזה שהוא לא אמר כלום בעצמו. 

כתב סתרים הפוסט הזה. ובכל זאת, כל מה שאני בטוחה לגביו זה שאני מבולבלת.