בחיים לא חשבתי שאני אעדיף להיות פרנואידית על פני צודקת.
אחרי הצהריים, כשדיברנו על זה, חשבתי שאני יודעת מה לעשות. חשבתי שאני יודעת מה להגיד ואיך, חשבתי שאני יודעת איך לנסות לתקן את המצב הבלתי נסבל הזה. אפילו כשהוא אמר לי מה קורה, חשבתי שעדיין אפשר לשנות את זה, אם כי הרעיון לגרום להם להשלים די סותר את זה, אבל עדיין. חשבתי שאני יודעת מה הדרך הכי טובה לטפל בזה.
כי זה הפרדוקס: אני הבנאדם האחרון שיש לו את הזכות להגיד משהו על זה, אבל אני גם הבנאדם היחיד שיכול.
ויש לי ברירה. זה לא שאין לי ברירה. אני יכולה להחליט שלא אכפת לי. אני יכולה להחליט שאני לא מתעסקת בזה, שאני עוד חודש וחצי משתחררת וכולם יכולים לקפוץ לי, כי גם ככה אני לא הולכת להישאר איתה בקשר (או עם אף אחד, מלבד א' וק', אבל הם תמיד היו חברים טובים שלי). אני יכולה להחליט שבדיוק כמו שעשיתי עד עכשיו כל החיים שלי, אני פשוט הולכת להמשיך בדרך שלי ולעזאזל עם הכל. מי שיעמוד לי בדרך יידרס.
אבל אני לא יכולה פשוט לכבות את זה.
אני לא יכולה להגיד לעצמי, "stop caring". אני לא יכולה סתם להחליט שלא אכפת לי, שזה לא מעניין אותי.
בטח שלא כשאני היחידה שיכולה להגיד משהו בנושא הזה.
אני יודעת שזה לא חכם, אבל ככה זה תמיד היה. תמיד ניסיתי להציל את כולם, ואני לא חושבת שאני אי פעם אצליח לשנות את זה. כמו שהוא חוזר ואומר כל הזמן, אני רגישה מדי, ובגלל שאני כל כך רגישה, אני כל הזמן מודעת למה שקורה. אני מנסה שלא יהיה לי אכפת, אבל כשאכפת לי מאנשים, דברים שקורים להם כואבים גם לי.
אבל העניין הוא שאני לא בטוחה שאני יודעת למה אני עושה את זה. כן, אני אומרת שזה בשביל הצוות, ובשבילה, כי אין סיבה שהיא תסבול עכשיו שנה, אבל אני אפילו לא יודעת למה אני באמת רוצה לדבר איתו על זה.
כל מה שאני יודעת זה שאני מפחדת.
כי ברור שככל שעובר הזמן, יש לי יותר הזדמנויות לחשוב על זה, ויותר הזדמנויות להבין שאין לי מושג מה להגיד ואיך ואיך לעשות את זה ככה שאני לא אדפוק את כל מה שבנינו בשלושת השבועות האחרונים.
והאמת שחשבתי שיעזור לי לכתוב את הפוסט הזה, אבל אני לא כל כך מרגישה שזה עזר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
The Oncoming Storm