אני כל כך כל כך מתגעגעת אלייך. ליציבות שלך, לאכפתיות שלך, לחוכמה שלך, לרגישות שלך. לדרך שבה גרמת לי להרגיש הכי שפויה בעולם, ולא משנה כמה מטורפים הדברים שאני אומרת; לדרך שהבנת אותי גם כשאני לא הצלחתי להבין את עצמי; לדרך שידעת מה אני באמת צריכה גם כשאני הייתי בטוחה שמה שאני רוצה הוא שונה לחלוטין. אני מתגעגעת לתחושה הזאת של שלווה שהיית נותן לי, גם אם הייתי מגיעה אלייך בפאניקה או בלחץ אטומי, ולכל הדברים שאמרנו בלי בכלל להגיד שום דבר, פשוט כי הבנו אחד את השנייה כל כך טוב.

אני מתגעגעת אלייך. יותר משאני יכולה להסביר. במיוחד כרגע, עם כל מה שקורה בחיים שלי, עם כל הבלגנים והתחושות והשינויים והכאב והכל. אני טסה מחר לקנדה, אבל אני שוקלת לקחת איתי את הדובי שקראתי לו על שמך, פשוט שיהיה איתי שם. כדי שאני ארגיש קצת פחות לבד. 

ואני לא מסוגלת להתמודד עם כל הדברים האלה. התחלתי לכתוב לך על כל הדברים שמשתנים ועל הדברים שאני לומדת ועל השינויים שעברתי (או שלא כל כך) בחודשיים האחרונים, אבל כשעשיתי את זה נזכרתי פתאום כמה תמיד תמכת, וכמה תמיד היית שם, לא משנה למה או כמה פעמים הייתי צריכה אותך או כמה מגוחך ומטופש זה היה. ואף פעם לא התייחסת אליי כאל ילדה, ולמרות שעברתי איתך מהפוכות של מערכת יחסים של שנים בפחות משנתיים, לפחות עברתי אותן עם הבנאדם הנכון, כי לא משנה מה, אתה תמיד השתדלת להגן עליי ולתמוך בי.

גם כשנבהלתי כי לא הצלחתי להבין מה אנחנו.

גם כשחשבתי שאני לא מסוגלת.

גם כשהייתי מיואשת ורציתי להישאר במיטה כל היום. 

גם כשאמרת שאנחנו צריכים טיפה להתרחק ואני נכנסתי לפאניקה כי הרגשתי שכל העולם שלי מתמוטט. 

גם כשחשבתי שאתה בחיים לא תדבר איתי שוב ושאתה שונא אותי.

וזה סוג של גם קורה לי פה עם מישהו, חבר טוב שלי. והיו הרבה בלגנים בהקשר הזה בחודש וחצי האחרונים, אבל אנחנו לומדים. לאט לאט. מערכת יחסים, כל אחד לומד ומשתנה ונבנה ומתפתח. והתחלתי לכתוב לך על זה, על כמה מרוסקת ועייפה אני מרגישה כרגע (כנראה שגם כי בקושי ישנתי בזמן האחרון אבל לא רק), אבל על איך שזה משפיע עליי ומלמד אותי לטובה, ובאמת שאוטומטית התחלתי להשוות את זה אלייך.

וזה כל כך כל כך דומה. 

ואני כל כך כל כך מתגעגעת.

וכרגע אפילו לא אכפת לי מהחנות ומכמה שכיף לי שם, ומהמשרד ומכמה שאני מרגישה אשמה על זה שאני טסה, ומזה שאני משתחררת עוד בדיוק חודש וזה כבר כלום, ולא אכפת לי אפילו מהעובדה שמחר אני בפאקינג ונקובר אחרי שאני מתכננת את הטיול הזה כבר שנה שלמה. אני רק רוצה לראות אותך, לשמוע את הקול שלך, להרגיש את הזרועות שלך סביבי. לא הייתי שם כבר יותר מחצי שנה - זה חייב להיות משמעותי מספיק בשביל שתחבק אותי שוב, נכון?

לא שזה משנה, כי זה גם ככה מפחיד מדי לחזור לביה״ס. אולי אחרי בקבוק וויסקי אני אהיה מסוגלת לבוא לראות אותך שוב.

רק אל תלך. בסופו של דבר אני עוד אצליח לשכנע את עצמי לבוא לבקר.

אלוהים, כמה שאני מתגעגעת אלייך.

אני