כן, זה היה היום.

בחיים לא היתה לי כזאת הסתגלות גרועה בחזרה לארץ. But then again, כבר מזמן לא היה לי כזה שבוע גרוע. כן, גרוע מספיק בשביל שאני אחליט שזה כבר לא שווה את זה ואני לא רוצה להיות פה יותר.

אני עדיין לא בטוחה שזה שווה את זה, אבל לפחות בינתיים, אני בחיים.

אני מלהקת ממש ממש גרועה. אני יודעת את זה, באמת שכן. לא שזה עוזר לי במשהו, אבל מילא.

והשבוע האחרון היה מזוויע. ראשון עוד היה יחסית סביר, אבל משני הייתי בטוחה שא' מתעלם ממני. וזה חלקית כנראה היה נכון וחלקית היה גם ממני, אבל זה עשה אותי נורא אומללה. נורא. ולא יכולתי לסבול את זה. וכל דבר שעשיתי רק הקצין את המצב עוד יותר, כי מה לעשות, אני גרועה בכל מה שקשור בבני אדם, במיוחד כשאכפת לי מהם.

והיום זה הגיע לאיזשהו שיא.

וזה לא רק בגלל זה. זה גם בגלל שאני מותשת לגמרי. וזה גם בגלל שנמאס לי מצה"ל ומהמדינה הזאת ואני רק רוצה לחזור לוונקובר. וזה גם בגלל שהמנהל אתמול אמר שלי לא אכפת, וזה ממש ממש פגע בי (ועצבן אותי), כי הוא הבנאדם האחרון שציפיתי לזה ממנו, וזאת ממש מכה מתחת לחגורה (כי זה כל כך לא נכון, והוא מכולם יודע כמה רגישה אני). וזה גם בגלל שהמפקדת שלי עזבה. וזה גם בגלל שהרגשתי לגמרי לבד וכבר לא היה לי כוח להיאבק עוד ועוד ועוד ועוד ועוד.

כי כמו שטורי אמרה בזמנו, "I think people, in the face of constant battle, at some point you get tired, and you just go 'I can't anymore'. You try to find a way to justify why you can't fight." ובחיי שלפעמים נמאס לי להילחם.

ובסופו של דבר, למרות שהמצוקה שלי היתה אמיתית, ולמרות שהכאב שהרגשתי היה אמיתי, ולמרות שבאמת חשבתי לעשות את זה, בסך הכל אני מתחרטת על השבוע האחרון כמו שמזמן לא התחרטתי על דברים. ואני שונאת את עצמי על זה שפגעתי בו. מגוחך ככל שזה יישמע, זה מה שמטריד אותי כרגע.

למרות שהוא אמר לי לנתק את הקשר עם א' ואני יודעת שיכול להיות שאני עושה טעות בזה שאני ממשיכה אבל אני גם יודעת שיכול להיות שהוא טועה. גם זה אפשרי, נכון?

והיום המפקדת שלי עזבה.

ולא היה לי אכפת אלמלא היה לה אכפת. אלמלא היא דאגה לי וניסתה לוודא שלפחות יהיה לי טוב בכמה חודשים האחרונים שלי. אלמלא היא ראתה אותי.

כי ככה זה עובד בסופו של דבר, נכון?

רק שגם היא עזבה ובאמת שאני מתחילה לפתח חרדת נטישה מפה ועד להודעה חדשה, כי זאת כבר פעם שנייה בחצי שנה ובאמת שזה כואב.

וזה לא משנה שאני משתחררת עוד שבועיים, כי זה לא משנה את העובדה שגם היא עזבה עכשיו. וגאד-פאקינג-דאמט, זה כואב.