אפילו לעצמי. אבל לא באמת הכל בסדר, נכון?

הכאב הזה, זה לא משהו שמתחיל ועובר בן לילה. והעייפות הזאת, זה גם לא משהו שמתחיל ועובר בן לילה. והסיוטים, והמחשבות, וחוסר הרצון, והייאוש. כל הדברים האלה שהתפוצצו לי - לנו - בפרצוף בחמישי שעבר, אלה לא דברים שקורים ביום אחד. אלה דברים שמתחילים ואף פעם לא נגמרים.

לפחות ככה זה מרגיש. 

עד שהוא התקשר לא קלטתי אפילו שאני מעמידה פנים. מחייכת, אומרת לכולם שאני בסדר ויום חמישי סתם היה איזושהי התמוטטות מטורפת בגלל כל הלחץ שלי וכל מה שקרה בחיים שלי. אותו הדבר כמו תמיד. כן, אני עייפה אבל הכל בסדר מלבד זה. 

שקרנית.

אני עדיין עייפה מכל הסיפור הזה (״הסיפור הזה זה החיים שלך״). אני עדיין מרגישה אשמה על כל מה שאמרתי ועשיתי. אני עדיין שונאת את עצמי. אני עדיין מרגישה חוסר בטחון וזה גורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר כי אני יודעת שאין לי שום סיבה להרגיש חוסר בטחון. אני עדיין רוצה נואשות לבכות ושמישהו יחבק אותי ויגיד לי שאני לא צריכה לצאת מהמיטה מחר בבוקר.

אני עדיין רואה את הסיוטים האלה מול העיניים שלי. 

אני עדיין לא רוצה להמשיך לחיות. 

ורק עכשיו אני מבינה כמה טובה נהייתי בלהעמיד פנים. כי פעם לפחות ידעתי מתי אני מעמידה פנים. היום כבר לא.