פעם חשבתי שאני דו קוטבית. היום אני יודעת שאני סתם לא מסוגלת לשחוט ברגשות שלי.

התגעגעתי ללכתוב כאן. רק עכשיו אני מבינה כמה זה היה חסר לי בחודש הזה. חודש מהגיהינום. חודש ששוב גורם לי להרגיש שאין לי שום שליטה על כלום. או שאולי זה רק עכשיו, כי אני כל כך מותשת מכל התקופה הזאת. 

זה מצחיק, דווקא ביום שלישי אמרתי לו שאני מרגישה כאילו אני אשכרה מתחילה להתרגל ללהיות בנאדם בוגר. לכל ה״אחרי הצבא״. כל מה שכל כך הפחיד אותי לפני חודש, כל מה שנראה כל כך מסובך ויותר מדי וגרם לי לרצות להתאשפז רק כדי לברוח מהכל. ביום שלישי עוד הרגשתי כאילו אני סופסוף מתאפסת. אולי גם מחר זה ירגיש ככה. אולי לא. 

מר ג׳ אמר לי פעם שהדעה וההרגשה שלו לגבי מה שהוא עושה לא מושפעת של אחרים. לא משנה כמה יגידו לו שהוא חשוב ועושה דברים מיוחדים ועושה עבודה מדהימה וכל זה, זה לא ישנה את איך שהוא מרגיש. אם הוא לא מרגיש שהוא עושה עבודה טובה, כלום לא ישנה את זה. אמרתי לו שגם אני כזאת. אז כל הפידבק שכולם כל הזמן נותנים יכול, בעדינות, ללכת קיבינימט. וזה שלפעמים אני מרגישה שעשיתי משהו נכון לא קשור לכל הפידבק המיותר הזה. 

כמה כוחות הוצאתי היום, זה מדהים שאני עדיין מתפקדת. 

קודם צחקתי ועכשיו בא לי לזרוק את עצמי מהגג. שמישהו יגיד שיש לי שליטה ברגשות שלי. 

אני כבר לא יודעת אם זה מצחיק או עצוב שכל פעם אני חוזרת לפה כשנמאס לי. אולי בגלל זה הטבעתי את עצמי בקמפבל שלי בתקופה האחרונה. 

Thank god for the telly.

"Television'a not just a simple diversion here, it's more a way of life."

-Campbell Bain / Takin' Over the Asylum