בימים האחרונים אני קרועה בין כעס לגעגוע. 

אתה יודע, תמיד כששמעתי את השיר הזה הוא הזכיר לי אותך. תמיד הייתי אומרת לעצמי שהוא מושלם לנו, כי זה הכל התחיל בדצמבר, ואם אני לא הייתי עושה דברים מסוימים כמו שעשיתי, אולי דברים עוד היו בסדר. אולי היתה איזושהי אפשרות להציל את זה. אולי עוד יכולתי לעשות דברים כמו שצריך ואפשר היה להישאר ברגע.

אבל עכשיו שמעתי את השיר, בפעם הראשונה מזה שנים, probably, והבנתי שזה לא נכון. שזה אף פעם לא היה נכון. כי לי לא היתה שום דרך אחרת לעשות דברים. אני זאת שנתתי לך את הכל, שהפקדתי בידיים שלך את הלב שלי, ואתה זה שהלך. ״You gave me all your love and all I gave you was goodbye" - זה קרה. אבל זאת לא הייתי אני.ֿ

ואני כועסת עלייך על זה. עדיין. כמו שכעסתי עלייך במשך השבועות האחרונים. כי אין לך את הזכות להיות בראש שלי עכשיו, לא אחרי הכל. אין לך את הזכות להתקיים בחיים שלי, למצוא אותי באינסטגרם או להיות בשכונה שלי. אין לך את הזכות הזאת. אתה ויתרת עליה. וריסקת אותי בתהליך.

אבל זה לא אומר שאני לא אוהבת אותך יותר.

וזה לא אומר שאני לא מתגעגעת.

אתה נתת לי כל כך הרבה. אי אפשר להכחיש את זה. אני לא רוצה להכחיש את זה. לימדת אותי כל כך הרבה, ושינית אותי יותר משאתה מסוגל להבין. נתת לי להרגיש שיש לי משפחה, וזה נתן לי כל כך הרבה יותר משאני יכולה לומר בכלל. אני לא הייתי כאן היום בלעדייך, בטח ובטח שלא אחרי כל מה שעברתי בשנים האחרונות.

ועכשיו כשאני מתחילה להבין כמה דפוקה המשפחה שלי, אני מתגעגעת אלייך עוד יותר, כי אתה היית כל מה שהיה לי.

אתה יודע, התחלתי לקרוא איזושהי סדרה לאחרונה. The Named. אני חושבת שהיית אוהב אותה.

הסדרה היא על שבט של חתולים פרהיסטוריים, as in ״מה היה קורה אם במקום בני אדם חתולים היו נעשים הגזע השולט״. והחתולים האלה חיים בשבט, ורועים איילים או משהו כזה (הגזעים אף פעם לא ברורים בסדרה הזאת), ויש להם שמות ומודעות עצמית והם מדברים. ויש את החתולים מחוץ לשבט, The Un-Named, שהם (רובם) ליטרלי נמרים - צדים, אין להם מודעות עצמית והם חיים כחיות פרא. ובתוך השבט יש איסור על התרבות עם הUn-Named, כי זה עשוי ליצור גורים טיפשים, חסרי מודעות עצמית, שלא מסוגלים לכלום.

אבל באיזשהו שלב הדמות הראשית, ראת׳ה, מוגלית מהשבט, והיא נתקלת בUn-Named שכן יש לו מודעות עצמית והוא כן יודע לדבר. והיא לומדת שדברים הם לא בדיוק שחור-לבן, אבל מה שחשוב הוא שהיא ממליטה גורים. ובהתחלה היא דואגת להם ומטפלת בהם אבל הזמן עובר והיא רואה שהעיניים שלהם ריקות (הדרך שלהם לדעת האם לגור/בוגר יש אינטליגנציה ויכולת כלשהי בכיוון הזה), והיא תוקפת את Bonechewer, בן הזוג שלה, ואת הגורה שהוא מחזיק (Thistle-Chaser). היא פוצעת את הגורה והוא מגרש אותה (הוא מחליט לשמור את הגורים כי הם שלו). בסופו של דבר הם נפגשים שוב והוא אומר לה שגם הוא ויתר על הגורים כי אי אפשר ללמד אותם כלום וכנראה שכל השלושה מתים.

בספר השלישי מגלים שזה לא בדיוק נכון. מסתבר שת׳יסל שרדה, אבל יש לה חלומות והתקפים על יצור שהיא קוראת לו Dreambiter, שמגיע ותוקף אותה ופוצע אותה. זה די ברור כבר מההתקף הראשון שלה שמתואר שהDreambiter זה ראת׳ה ומה שהיא חושבת שזה יצירה של הדמיון שלה זה בעצם זיכרון של אותה המריבה בין ראת׳ה לבונצ׳ואר. ואז אחד החתולים מהשבט, ת׳אקור, שהיה המורה של ראת׳ה והוא זה שהיא הכי סומכת עליו, מגיע לאזור שבו ת׳יסל נמצאת, ולאט לאט הוא מצליח להגיע אליה. וכשכל השבט מגיע לאזור אחרי כמה זמן, ת׳יסל לומדת שבעצם הDreambiter הוא לא משהו בדמיון שלה, אלא יצור אמיתי, וכל מה שהיא חווה זה זיכרונות מאירועים אמיתיים.

PTSD קלאסי, אני יודעת.

אבל העניין הוא שלאט לאט היא מבינה שהDreambiter הזה הוא גם אמא שלה. אותו היצור שתקף אותה וצילק אותה ופגע בה והפחיד אותה כל כך שהיא פחדה ללמוד לדבר זה אותו היצור שהניק אותה וניקה אותה וטיפל בה ודאג לה במשך תקופה מסוימת.

אני לא צריכה להגיד לך לאן אני הולכת עם זה. אתה כבר יודע.

בסופו של דבר היא מצליחה להתגבר על הכעס שלה, אחרי שהיא מתעמתת עם ראת׳ה. היא מצליחה ״לנצח״ את הDreambiter. יש שם קטע ממש יפה שת׳יסל אומרת לה, ״I am glad my Dreambiter became my mother". 

אני מקווה שיום אחד גם אני אצליח.

כרגע אני קרועה בין כעס לגעגוע.

אן.