אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה כתבתי את מה שאני מרגישה בעברית, אבל בשבילך, אפילו את זה אני מצליחה לעשות.

אני לא יודעת מה לעשות. אני לא. לא הרגשתי כל כך אבודה כבר שנים. זה מרגיש ככה כל פעם, כי ככה זה דיכאון, הוא כל פעם גורם לך להרגיש כאילו זה הכי גרוע שזה היה אי פעם, אבל הפעם אני יודעת אובייקטיבית שזה נכון. כי עד עכשיו תמיד היה לי משהו להילחם בשבילו, איזשהו ניצוץ של תקווה שאם אני אלחם דברים ייראו אחרת, אבל הפעם... הפעם אני פשוט ריקה.

הייתי רוצה להאשים אותך. הייתי רוצה לכעוס עלייך שאתה פולש לי לחלומות כמעט כל לילה, שאתה עושה את זה כל כך קשה להתרחק, שבגללך אני מודעת לזה שעוד מעט מתחילה שנת הלימודים ואתה שוב תהיה קרוב אליי כל הזמן. הייתי רוצה לשנוא אותך על זה.

אבל אני יודעת שזאת לא אשמתך כמו שזאת אשמת ההורים שלי. ושאת מה שאני צריכה להבין עכשיו, אני צריכה להבין לבד.

אבל אני לא חזקה מספיק.

אני צריכה אותך. אני צריכה את הקול שלך ואת החיוך שלך ואת התחושה הזאת שנתת לי תמיד, שאני בטוחה ושהכל יהיה בסדר. את הרוגע הזה שאתה משרה סביבך. את האמונה שלך בי. כי זה נכון, מה שאמרתי לו. בכל מובן שהוא. אני תמיד הייתי רמפל ואתה תמיד היית בל. אתה תמיד האמנת בי, גם כשלא הגיע לי, וזה מה שהפך אותי לטובה יותר. Rumpelstiltskin, the man and the beast. אבל בשביל בל הוא תמיד היה יותר האדם,  כי היא האמינה בו. זה נכון גם לנו.

זה קשה לראות את זה, אתה יודע? אהבתי את רמפל מההתחלה, אבל לקח לי כל כך הרבה זמן להבין למה הם כל כך חשובים לי. כל מה שהייתי צריכה זה משפט ממנו וחלום עלייך כדי לקלוט את זה. ועכשיו נשבר לי הלב כל פעם שאני רואה איך הכל מתרסק לאט לאט. אני מניחה שזה קרוב מדי למציאות שלי.

אני אפילו לא יודעת מה אני כותבת. אבל זה לא באמת משנה, כי אתה תמיד ידעת למה אני מתכוונת, גם כשאני לא ידעתי.

אני כל כך לבד. ואני כל כך אבודה. ואני צריכה אותך, אבל אני יודעת שזה לא באמת יכול לקרות, כי הבנאדם שאני צריכה כבר לא כאן. וגם אם הייתי הולכת לראות אותך לפני שאני טסה, כל מה שהיה נשאר לי זה אותו חור בלב, כי אני לא חזקה מספיק. אני יודעת שלא. אני לא חזקה מספיק בשביל להצליח לקום וללכת ולעבור הלאה. זה רק יחזיר את ההכחשה, ועבדתי כל כך קשה בשביל להצליח לצאת מהשלב הזה.

ואני לא חושבת שאני יכולה להרשות לעצמי לבוא לראות אותך עד שאני אשלים עם העובדה שאיבדתי אותך כבר מזמן.

את המיקוח עברנו כבר מזמן. את ההכחשה, יחסית לאחרונה. כבר כמה חודשים שאני כועסת. Really, properly angry. אולי הגיע הזמן לדיכאון. ואולי זה רק המצב הנוכחי שלי שמדבר, ואני עדיין כועסת. כבר אמרתי שאני אפילו לא יודעת מה אני מרגישה?

כל מה שאני יודעת כרגע זה שאני מתגעגעת אלייך. ושאני לא חזקה מספיק בשביל לראות אותך שוב.

לפחות כאן אני עדיין יכולה לכתוב לך. אני מניחה שזה משהו.

אן.

הבנתי עכשיו משהו. הקשבתי לBack To December שוב, והבנתי פתאום שגם אם היית מגיע ואומר שאתה רוצה להתחיל מחדש (מה שכמובן לא היה קורה, אבל גם אם כן), אני לא חושבת שהייתי מסוגלת לסמוך עלייך. זה כמו כשאני מדברת עם אמא עכשיו, והיא אומרת שהיא רוצה לעשות מאמץ בשבילי, אבל אני לא מאמינה לה. I know better than that, I suppose. ואני לא חושבת שזה היה שונה איתך, גם בעולם הדמיוני שבו היית בא לפה.