בכנות? לא חשבתי שאני אכתוב לך ככה שוב.

התחלתי לכתוב לך משהו, לפני שבועיים (בערך), אחרי שיחה שהיתה לי עם חברה, אבל איכשהו לא הספקתי, ודברים קרו, ובסופו של דבר די איבדתי את ההשראה שהיתה לי. חשבתי שבגלל שהתובנה שהיתה לי היא עלייך, הדבר הנכון לעשות הוא לחלוק אותה. אבל איכשהו זה לא קרה.

אתה מבין, האשמתי את עצמי במה שקרה. באיך שזה נגמר. בהכל, באמת. בזה שסמכתי עלייך, בזה שנתתי לדברים לקרות כמו שהם קרו, בזה שהמשכתי לחזור, אפילו כשדיברת אליי כמו שלא היית מדבר לכלב. ביליתי שנים בלהתווכח על זה שזאת אשמתי. ובסופו של דבר... היא סמכה על הבנאדם הלא נכון, כי הוא ראה אותה, ועכשיו זה כואב לה והיא שונאת את עצמה על זה. והתווכחנו. ואמרתי לה שזאת לא אשמתה, שהיא עשתה את הדבר היחיד שהיא יכלה לעשות. שכשאתה נמצא במדבר ומישהו מציע לך מים, אתה לא שואל שאלות, אתה לוקח. או בקיצור, אמרתי לה את כל הדברים שהוא טחן לי לראש בשנתיים האחרונות.

ואתה יודע מה הבנתי?

הבנתי שזה נכון גם אליי.

זה לא אותו המצב, כמובן. אני עדיין חושבת שלסמוך עלייך היה הדבר הנכון. אני עדיין חושבת שנתת לי המון, יותר משאני יכולה לכתוב. ואני *יודעת* שהקשר שלנו היה עמוק ומשמעותי הרבה יותר משרוב האנשים יכולים לחלום עליו. פשוט כי אנחנו עד כדי כך דומים.

אבל.

זאת לא היתה אשמתי. לא יכולתי לעשות שום דבר אחר. לסמוך עלייך, להישען עלייך, אלה הדברים היחידים שיכולתי לעשות. אתה היית ההורה שאף פעם לא הרגשתי שהיה לי, וכמו כל ילד קטן ורעב, נשענתי על הבנאדם היחיד שהיה שם. איך הוא היה אומר? 16 שנים של חסך עושות את שלהן.

למדתי על עצמי הרבה בשנתיים האלה. למדתי על המשפחה שלי, על ההורים שלי, על המקום שלי בדברים. למדתי להפסיק להיות ההורה ולהפסיק לקחת את מה שנותנים לי. למדתי שמותר לי לכעוס, למרות שזה עדיין בתהליך. למדתי שיש לי כל זכות בעולם לכעוס עלייך. וגם כעסתי. אני עדיין כועסת. לפעמים זה מרגיש כאילו אני תמיד אכעס.

אבל אתה יודע מה? בפעם הראשונה מזה בערך שלוש שנים (ינואר 16, זה היה אז, נכון?) אני מרגישה שיכול להיות שאני אצליח להגיע לacceptance.

אני מניחה שאם עברנו את ההכחשה, ועברנו את המיקוח, ואני חושבת שעברנו את רוב הדיכאון, ועכשיו אנחנו בכעס, אולי אני באמת אצליח להגיע לקבלה מתישהו בתקופה הקרובה.

מי היה מאמין?

איכשהו יש לי תחושה שאם היית קורא את זה היית כותב לי, "ברור שתגיעי."

והיית מתכוון לזה.

אבל לא בגלל זה אני כותבת לך. האמת היא שאני לא באמת יודעת למה אני כותבת לך. אני מניחה שזה בגלל שאני יודעת שאני לא אשאר פה עוד הרבה זמן, והייתי רוצה להיפרד ממך לפני שאני עוזבת. כמו שצריך. פעם אחת אחרונה.

ואני חושבת שאולי אני באמת מוכנה לזה.

אני לא רוצה שהפעם האחרונה תהיה הפעם ההיא. אני לא רוצה שזה יהיה הזיכרון האחרון שלי ממך. אבל אני מפחדת. אני מפחדת שאם אני אנסה ליצור קשר, אתה תכעס, או יותר גרוע, תיעלם. אני מפחדת שאם אני אגיע דברים ייראו בדיוק כמו בפעם האחרונה.

מצחיק שאני כבר לא מפחדת שאני אמשיך לחזור.

אתה יודע, בגלל זה לא חזרתי אחרי זה. בהתחלה הייתי פגועה. אני עדיין פגועה כשאני חושבת על זה. כתבתי את זה היום וההשפלה היתה בדיוק כמו כשזה קרה. אבל זה גרם לי להבין שאני לא יכולה לחזור יותר. ואז פחדתי לחזור לשם, כי פחדתי שאם אני אחזור, אני אמשיך לחזור, שוב ושוב, בדיוק כמו לפני. כאילו אתה איזשהו סם ואני מכורה או משהו. ולא יכולתי להרשורת לזה לקרות.

אבל עכשיו זה כבר לא מטריד אותי. אולי כי אני יודעת שאני לא אהיה פה בשנה הבאה. אולי כי בכל השלושה וחצי חודשים שהייתי בחו"ל חשבתי עלייך בערך פעמיים, ואני יודעת שאני יכולה להסתדר בלעדייך. אולי כי שלוש+ שנים של טיפול סופסוף עשו את שלהם (אל תגיד לו, הוא יהיה מרוצה מזה. אחרי שהוא ינזוף בך מפה ועד להודעה חדשה, that is). מי יודע.

כל מה שאני יודעת זה שאני רוצה לסגור את זה יפה.

ואיכשהו יש לי תחושה שאתה לא תיתן לי, וזה שובר את הלב שלי.

אותו הלב שעבדתי קשה כל כך על להדביק אחרי שהלכת. אותו הלב שאני עדיין עובדת עליו.

מה אתה אומר? תיתן לי לדבר איתך, פעם אחת, for old times' sake?

מה שלא יהיה, תזכור שאני אוהבת אותך. למרות הכל. במובן מסוים אתה תמיד תהיה ההורה שאף פעם לא היה לי.

אן.