אולי הוא צודק וההתעקשות שלי לחזור לישרא זה סתם ניסיון להימנע מלהתבגר, ואולי באמת הגיע הזמן לוותר, ואולי אני סתם נצמדת לדברים כי אף פעם לא ידעתי להרפות. אולי.

ואולי לא. אולי אם נצליח להשיג את האתר בחזרה ונשדרג את הממשק בפעם הראשונה מזה שנים אולי אפשר יהיה להציל את ישרא.

בין אם כן ובין אם לא, אני אשאר כאן עד הרגע שיסגרו. זה היה הבית שלי במשך כל כך הרבה זמן. לפעמים זה נראה כאילו זה תמיד יהיה הבית שלי, בין אם הוא כאן ובין אם לא.

אבל האמת היא שזה לא מה שמטריד אותי כרגע.

התחלתי לראות את לוציפר שוב אחרי שסיימתי את העונה הרביעית (ביום שהיא יצאה). לא יצא לי לכתוב על זה, למרות שרציתי, כי ישרא לא היה פה, אבל רציתי (והשתגעתי מזה שאני לא יכולה). מאז התחלתי לראות את הסדרה בפעם השלישית. אתמול הגעתי לסוף העונה השנייה.

יש משהו בלראות את ההתקדמות של לוציפר, במיוחד בגלל שאני כל כך מתחברת אליו. כל שאלת הזהות, איך שהוא מרגיש כלפי עצמו, החיפוש אחרי קבלה - כל מה שהגיע לאיזושהי tipping point בעונה הרביעית - הכל נמצא שם לאורך כל הסדרה. לא שלא שמתי לב לזה קודם, אבל אחרי שראיתי את העונה הרביעית וקלטתי כמה באמת אני מתחברת אליו, פתאום כל הרגעים הקטנים נראים ענקיים.

מה שבאמת תפס אותי אתמול היה התהליך שלו להבין שמה לעשות, ללכת אחורה זה לא טוב לאף אחד. זה התחיל עם מה שקלואי אמרה אבל זה שקע בסוף; הוא הבין. הוא החליט להגיד את כל האמת. להראות את כל האמת. No more going backwards.

וראיתי את זה וקלטתי כמה התקופה האחרונה היתה חזרה אחורה.

כל השבוע הזה היה גהנום אחד גדול. זה מרגיש כאילו דברים רק הולכים ונעשים יותר ויותר גרועים. רבנו פחות או יותר כל שבוע מאז שעזבתי את לונדון, כל פעם על משהו קצת אחר, אבל בסופו של דבר על אותו נושא - האם אני יכולה לסמוך עליה שהיא לא תלך. היא אומרת שאני האחות שלא היתה לה אבל אלוהים יודע שיש לי מספיק ניסיון עם משפחה. אני לא הצלחתי לקבל החלטה בנושא, כי אני אני וכל החיים שלי סובבים סביב פחד ואשמה. ואז השבוע עם הפרימיירה של Good Omens וכל השטות הזאת דברים... spiraled out of control, so to speak.

לא שהפרימיירה היתה הבעיה. אבל איכשהו זה התחיל בזה והמשיך לזה שהיא מתנתקת כל הזמן ואז לזה שהיא התחמקה מלהגיד את האמת וכל יום יש משהו חדש וזה כל מה שאנחנו עושות השבוע. Constantly רבות ומנסות לסדר דברים. חשבתי שעשינו את זה כשהייתי בלונדון ביום שלישי אבל אז במקום להגיד לי את האמת היא התחילה להתחמק ובסופו של דבר חזרנו לנקודת המוצא. 

בכנות, התעייפתי מזה. התעייפתי מהמשחק הזה. הוא אומר לי כבר כמה חודשים לא לשים עליה כל כך הרבה כי ברור שיש לה בעיות והיא לא מסוגלת ליותר ממה שהיא עושה. אבל ניסיתי. רציתי להאמין שהיא מסוגלת ליותר. אבל אחרי השבוע הזה התחלתי לתהות האם בכלל יש טעם.

אני עדיין לא יודעת אם יש טעם. אבל אתמול כשראיתי את זה חשבתי לעצמי שהגיע הזמן לנסות once and for all לדבר על זה. כמו שצריך. לפתוח את הכל. כל מה שלא פתחנו ביום שלישי כי הייתי מותשת וכאב לי ולא באמת חשבתי על שום דבר מזה.

אני יודעת שאנחנו בסך הכל עדיין מנסות למצוא את הדרך לגרום לחברות הזאת לעבוד אחרי שלושה וחצי חודשים שפחות או יותר גרנו ביחד, ואני יודעת שאני צריכה להיות סבלנית, אבל זה קשה. וידעתי שזה יקרה. ויש בי חלק שאומר שידעתי שזה יקרה. אבל אני לא הולכת לתת לזה להמשיך ככה. אין טעם בלחזור אחורה. חייבים להתקדם.

כתבתי לה את זה אתמול (בקצרה) וכתבתי שתתקשר אליי כשהחברה שאצלה תעזוב ויהיה לה זמן לדבר. לא שמעתי ממנה כלום מאז אז אני מקווה... אני מקווה שזה לא יהיה המסמר האחרון. רציתי לכתוב שאני מקווה שזאת לא טעות, אבל האמת היא שאני יודעת שזאת לא טעות. זה הדבר הנכון הראשון שעשיתי כל השבוע. הדרך היחידה להתקדם היא לדבר על דברים. ואם היא לא מסוגלת לזה... וול, אני מניחה שעדיף לחתוך את זה עכשיו מאשר עוד חודש אחרי עוד ריבים.

ועדיין, אני מקווה שלא שמעתי ממנה כי החברה הזאת אצלה. אני מניחה שנגלה ביום שני.