אז ביליתי את רוב היום בלהעתיק את הבלוג לוורדפרס. תודות למנגנון המטומטם של וורדרפס (לא שזה מפתיע כי מי שבנה את הממשק הזה אידיוט) הייתי צריכה להעתיק בעצמי את כל הקטגוריות באופן ידני כמו מטומטמת. שלא לציין את זה שמשום מה היבוא מישרא לא עובד בשרתים עצמאיים, אז הייתי צריכה לייבא לוורדפרס ואז לייצא ואז לייבא שוב עם הפלאגין, מה שכמובן מבזבז עוד זמן (יאי). אבל לא משנה. בסוף הצלחתי.

אז גיבוי יש לי. מקום לכתוב אם לא נצליח להציל את ישרא יש לי. הרגשתי את המחסור במקום כזה במהלך החודש האחרון; אני לא בטוחה שאני מסוגלת לשרוד בלעדיו. ואני אסיים להכין את הtheme של ישרא אז בכלל זה יראה כמו הבית.

אבל אני לא רוצה לכתוב שם. אני רוצה לכתוב פה.

זה העניין, אני מניחה. כשעברתי היום על כל הפוסטים כדי להעתיק את הקטגוריות נזכרתי בכל הדברים שעברתי עם הבלוג הזה. עם הדברים שעברתי עם ישרא. הנושאים החמים והשאלונים והמומלצים וכל הקהילה הענקית שהיתה פה. כל האנשים שהכרתי פעם ואני תוהה אם הם בכלל יודעים שהאתר עוד כאן. טבעות ותיבת מסרים (אומייגאד מי זוכר פעם כשפרו היה בהזמנה) וקבועים והסמיילים משנת תרפפו והעיצוב העילג והממשק שלא השתנה בערך מ2011.

אני מתגעגעת לזה.

במהלך החודש האחרון ניסיתי להסביר לאנשים למה ישרא חשוב וצריך להציל את ישרא כשיש היום כל כך הרבה אתרים שתומכים בעברית. אבל ישרא זה יותר מבלוגריה. זאת קהילה. פעם כשבאמת טרחו לנהל את ישרא - כשמישהו היה אחראי על מומלצים ונושאים חמים ושאלונים שבועיים - האתר פרח. גם עם פייסבוק והרשתות החברתיות. האתר פרח. ולא בלי סיבה. הודעת הסגירה בדצמבר 17 גררה תגובה רצינית, אפילו מכלי תקשורת. שוב, לא בלי סיבה. ישרא הוא הילדות של כל כך הרבה מאיתנו, אבל הוא יותר מזה; הוא בית. אולי בגלל זה חזרתי לפה אפילו יותר בחודשים שחייתי בחו"ל. כי בהרבה מובנים, זאת הדרך לשמור על קשר, לפחות בשבילי. הדרך להישאר שייכת.

הבלוג הזה חוגג עשור עוד שלושה חודשים. עשור. קצת פחות מחצי מהחיים שלי. אני לא רוצה לחגוג את יום ההולדת המאוד משמעותי הזה במקום אחר. אני לא רוצה, אבל אני מפחדת שלא תהיה לי ברירה.

אני באמת מאמינה בישרא. הוא החזיק מעמד כל כך הרבה שנים; עם תחזוקה וטיפול (כמו פעם) אפשר בקלות להפוך אותו למשמעותי שוב. הסיבה העיקרית שאנשים עזבו היא חוסר התחזוקה (ואיומי הסגירה הבלתי נפסקים); אולי עם כמה עדכונים לקוד (לא אכפת לי לעשות את זה בעצמי אם צריך *אהמאהמ*) אפשר יהיה להזכיר לאנשים למה הם אהבו את האתר כל כך. כן, בלוגספוט ו-וורדפרס תומכים בעברית, אבל ישרא הוא שלנו. הוא הבית. ואני באמת חושבת שעם קצת טיפול וקצת יציבות אפשר להמשיך להשאיר את האתר באוויר, כי את מה שהוא מציע (18 שנה של זכרונות, אנשים) אין אף אתר אחר שיכול להציע.

הקהילה שהיתה פה היתה מדהימה. אני מתארת לעצמי - אני פחות מעורבת עכשיו אז אני לא יודעת - שגם הקהילה שיש כאן היום היא מדהימה. אני מאמינה בזה. הצלנו את ישרא כל כך הרבה פעמים; אם מישהו יכול להצליח עכשיו, זה אנחנו. נכון?

אני מקווה בכל ליבי.

אן