יש משהו פואטי בעובדה ש-Chasing Happiness יצא היום, בדיוק במקביל לכל השיחות שלנו ובמיוחד השיחה היום.

הדוקומנטרי עצמו היה נהדר (למרות שהרבה מההיסטוריה כבר ידעתי), אבל דווקא מה שנגע בי היום היה הקשר בין האחים והדרך שהם פתחו דברים ובאמת דיברו בכנות. ועם כל מה שקרה לאחרונה - כל הספקות, כל הבעיות, כל הדרמה - זה מרגיש קצת כאילו הוא משלים את התובנה שהיתה לי בשישי בערב. No more going backwards, you said? Well, here's the way forward.

דיברנו היום. באמת דיברנו. היינו בטלפון כמעט שעתיים ופשוט פתחנו דברים. הרשיתי לעצמי. הרשיתי לעצמי להיפתח ולהיות כנה ואני חושבת שבסופו של דבר זה היה לטובה. כי גם אם אני לא יודעת אם אני מסוגלת להיות הבנאדם שהיא חושבת שאני, אני לפחות יודעת שאני רוצה לנסות. ושאני מוכנה לנסות לסמוך. ויש בזה משהו - אני שונאת את זה כשאני בתוך משהו רגשי, אבל העובדה שאני מסוגלת באמצע כל הבלגן הרגשי שאין לי שום שליטה עליו גם להסתכל מהצד ולהבין דברים... זאת התקדמות. זה מעצבן כשאני באמצע משהו, אבל בסופו של דבר, אני מניחה שזאת באמת התקדמות.

אני מניחה שבסופו של דבר זה הכל מגיע לbaby steps. אני לא חושבת שאני מסוגלת להרפות, או לא לראות רמזים בכל דבר קטן, או לא לפחד (אני מבועתת אבל same shit), או לא לנסות לברוח כל פעם כשמשהו קורה כי זה מנגנון הגנה, או אפילו לגמרי להפסיק עם הבולשיט הפסיבי-אגרסיבי הזה שאני שונאת (אבל היי זה כל מה שלמדתי בבית). עדיין לא. אבל עכשיו כשאני מודעת לדברים, אולי... אולי זה מספיק בשביל התחלה. ואם נמשיך לעבוד על זה, אז אולי נצליח לעבור גם את המכשולים האלה, עם כמה זה מרגיש בלתי אפשרי מפחיד כרגע. 

כי אני מניחה שבסופו של דבר, יש קשרים שהם חשובים מדי בשביל לתת לדברים להיכנס באמצע שלהם. וזה, אגב, נכון גם לאחותי. יש לנו את הבעיות שלנו אבל הזמן הזה בנפרד עושה לנו טוב. קצת כמו לג'ונאס. ואם הם הצליחו להגיע מהמקום שזה מרגיש כמו בגידה חזרה ללהיות חברים הכי טובים, אולי גם אנחנו יכולות. אולי, אם מדברים בכנות ושני הצדדים משתדלים, אפשר לעבור כמעט הכל ביחד.

כל מה שאני יודעת עכשיו זה שאני רוצה למצוא את הדרך שזה יעבוד. ואני יודעת שדברים עוד מסובכים וקשה לי ועוד יהיו בעיות, אבל... אני באמת מאמינה בזה. היא כמו אחות בשבילי. ואני לא מוכנה לוותר על זה. ואולי, כמו האחים, פשוט הייתי צריכה קצת פרופורציות. שתינו היינו צריכות.

זה מצחיק, בנוגע לאחותי אני קצת ויתרתי כשגרתי בלונדון, אבל עכשיו אני שוב חושבת, אולי בעצם עדיין אפשר להתקדם לאנשהו. דברים שונים. הם לפחות מרגישים שונים. אני לא יודעת מה השתנה, אבל... דברים שונים. אולי אם נשב ונדבר על הכל - כמו האחים, וכמו שעשינו היום לפני שראיתי את הדוקומנטרי - עוד נוכל לצאת מכל ההתנהגויות הרגילות שלנו ולבנות משהו שהוא אשכרה בריא. היא תמיד תהיה אחותי הקטנה, אבל אולי אפשר להגיע למקום שבו שתינו בוגרות.

זה עובד עם ק', ונכון שאין בינינו את אותה כמות של משקעים, אבל כל הבלגן הזה שהיה לאחרונה היה בסגנון הדרמות שקרו בינינו, ובכל זאת אני חושבת שאנחנו מצליחות לעבור את זה. אבל רק כי אנחנו מדברות. אז אולי אם אחותי ואני נשב ונדבר באמת אפשר יהיה להתקדם הלאה כמו שצריך. לשם שינוי, אני מקווה.

אין ספק שChasing Happiness זה הכותרת המתאימה גם לפוסט הזה.

אן