אני לא יודעת, אולי אני חייבת לכתוב לך כאן עוד פעם אחת אחרונה לפני שלוקחים לי את הבית שלי. אולי בגלל זה כל זה קרה.

לא, אני לא חושבת שהפוסט הזה יכול היה לתחיל יותר self-centred מזה.

הנה העניין. כחלק מהגיבוי-למקרה-שבאמת-ייקחו-לי-את-ישרא העברתי גם את כל הרשימות לוורדפרס. ועם רוב הרשימות זה די קל, כי לרוב הפוסטים יש כותרות ייחודיות. יש כמה שחוזרות על עצמן, אבל רוב הזמן אני צריכה רק לחפש את הכותרת ולהוסיף. קלי קלות.

אבל עם המכתבים אלייך אני לא יכולה לעשות את זה, כי כמעט כולם מתחילים או ב"מר ג' היקר" או ב"היי אתה". אז אני צריכה להיכנס לכל פוסט ולחפש משפט מהפוסט בשביל להגיע למכתב הנכון. וידעתי שזה יהיה סיפור אז אני דוחה את זה מאז יום ראשון (כשישבתי לעשות את כל שאר ההעברות), אבל אני לא יודעת כמה זמן ישרא עוד יהיה פה ואם נצליח להציל אותו, ואם לא... ידעתי שאני חייבת לעשות את זה כמה שיותר מהר.

אז היום הכרחתי את עצמי.

ניסיתי. כל כך ניסיתי לא לתת לזה להשפיע עליי, רק למצוא איזה משפט ייחודי ולהתעלם מכל שאר מה שכתוב, לא להתחיל באמת לקרוא את מה שכתבתי. באמת שניסיתי. כי הדבר האחרון שאני רוצה זה לחזור לשם. אולי יום אחד אני אהיה מסוגלת לקרוא את כל זה בלי לרצות להוציא לעצמי את הלב (כי זה כואב פחות מלקרוא את זה), רק להסתכל על מה שהיה ולחייך על הטוב שהיה ולעבור הלאה. אולי. אבל כרגע? כרגע זה כואב ברמות שאפילו הHell Loop שלי (כי ברור שאני הולכת לגהנום אם יש דבר כזה) ייכאב פחות מזה.

אני אפילו לא יודעת מה הכי כואב, אתה יודע? אני לא יודעת אם זה הכאב של לאבד אותך או התקווה במכתבים הישנים שהכל ישתנה ברגע שאני אסיים ללמוד או הידיעה שכל זה לא באמת היה משמעותי לך בשום שלב או הגעגועים לבנאדם שהכרתי פעם ושאני יודעת שכבר לא קיים שנים. אני לא יודעת. אני רק יודעת שהכל כואב ואני לא יודעת איך להתחיל להתמודד עם זה.

אתה רואה, אין לך זכות להיות בראש שלי כרגע, ובכל זאת הנה אני בוכה על כל זה. זה קצת מכעיס אותי כי אתה כבר מזמן עברת הלאה ואתה אפילו לא מודע לכמה שריסקת אותי, אותך זה כבר לא מטריד, וזה לא הוגן, זה בכלל לא הוגן כי זה לא מגיע לי, אבל החיים לא הוגנים, וכרגע אפילו הכעס לא יכול לתפוס מקום כי זה פשוט כל כך כואב.

ואני מתגעגעת אלייך.

כן, למרות הכל. למרות כל מה שאני יודעת עכשיו ולמרות כל הכאב ולמרות הכעס ולמרות הכל. אני מתגעגעת אלייך. אני לא נותנת לעצמי לחשוב את זה, אני לא נותנת לעצמי להרגיש את זה, ובדרך כלל זה קל כי אני כל כך כועסת, אבל אני מתגעגעת אלייך ברמות שזה כואב. אני אפילו לא מתגעגעת אלייך אלייך, רק לבנאדם שהכרתי ושגרם לי להרגיש שאכפת לו ושהוא שם. ואפילו תוך כדי שאני כותבת את זה אני מבינה כמה זה אבסורדי כי שום דבר מזה לא באמת היה אמיתי אבל אני לא יכולה לעצור את זה. אני מתגעגעת.

וזה כל כך כואב. ואני לא חושבת שיש מספיק מילים בעולם בשביל לתאר עד כמה.

אז אני פשוט יושבת פה ובוכה ושומעת את Breathe בלופים כי זה פשוט מתאר את זה בצורה מושלמת ואני מנסה לחשוב שיהיה טוב יותר אבל כרגע הכל כואב הרבה יותר מדי ואני רק רוצה לא להיות פה.

And you know it's never simple never easy

Never a clean break no one here to save me

You're the only thing I know like the back of my hand

And I can't breathe without you

But I have to breathe without you

But I have to

אן