יש לי משהו להוריד מהלב וסוג של עשיתי את זה כבר אבל מרגיש לי נכון לכתוב את זה כאן כמו שצריך.

כבר כמעט שלוש שנים אני בטיפול שוב. אני די בטוחה שכבר כתבתי לך את זה כאן. בספטמבר זה יהיה שלוש שנים. חלק נכבד מהשנה הראשונה ביליתי בלהתווכח איתו עלינו. עלייך. פחות מחודש לתוך הטיפול הזה כבר תהיתי אם בכלל עשיתי את ההחלטה הנכונה כשהתקשרתי אליו (וכתבתי לך את זה כאן). היום הוא אחד מהאנשים היחידים שאני מרגישה שמבינים אותי. אבל אז זה היה מוקדם מדי לפקפק בך.

אתה יודע מתי הכל התחיל להשתנות? ה1 בינואר 2016. אני זוכרת את התאריך. אני לא זוכרת את השעה, אבל זה לא באמת משנה. זה בטח היה בסביבות עשר בבוקר, בזמן להפסקה. באתי לדבר איתך על האם אני צריכה להשתחרר מצה"ל מוקדם. הייתי צריכה אותך. אתה יצאת מחדר מורים, ואני מיד התחלתי לעקוב, לנסות להדביק אותך כדי שנוכל לדבר. אפילו לא הסתכלת עליי. פשוט זרקת, "אן, לא" והמשכת. כאילו אני איזשהו כלב לא מאולף שעדיין לא למד לציית לפקודות. האמת שאני די בטוחה שלכלב היית מתייחס יותר טוב. אני יודעת שאני הייתי.

זה היה פאקינג משפיל. אני עדיין בוכה כל פעם שאני נזכרת בזה.

ועדיין לקח לי זמן להקשיב. אחרי זה התחלתי, אבל לקח לי זמן לקבל את מה שהוא אומר. להפנים. להבין ששום דבר מזה לא היתה אשמתי. כמעט שלוש שנים, וזה עדיין לא לגמרי משפיע. אני עדיין מרגישה לפעמים שאם הייתי מתנהגת אחרת, אם הייתי עושה דברים, אם לא הייתי חולקת, אם ואם ואם אז אולי עוד היית פה. למרות שאני יודעת שזה לא נכון. למרות שאני יודעת שלא יכולתי לעשות שום דבר אחרת. כי כשהלכת במדבר במשך שנים ונותנים לך מים, אתה לא שואל שאלות. אתה לוקח.

בתקופה האחרונה רבתי די הרבה עם החברה הכי טובה שלי. היא ביקשה הפסקה ונתתי לה את זה, למרות שזה הרג אותי. היא המשיכה להגיד שהיא תחזור, אבל לא יכולתי להאמין לזה. וזה כל כך כאב לראות אותה מרחוק ולדעת שאני לא יכולה להגיד כלום. נשמע לך מוכר?

בימים כמו היום אני מרגישה כאילו אני עדיין בתהליכים של לגלות את כמה שדפקת אותי. כמה שלקחת את החיים הכבר-הרוסים שלי והרסת אותם עוד יותר. הייתי בלגן אטומי לפני שפגשתי אותך, אבל איכשהו הצלחת לעשות את הכל עוד יותר גרוע. אמרת לי שאתה שם. אמרת לי שאני יכולה לדבר איתך. אמרת לי שאני יכולה לסמוך עלייך. אבל בסופו של דבר, הלכת. יותר מפעם אחת. ואיכשהו כל פעם העזיבה שלך היתה יותר גרועה, יותר משפילה. איכשהו כל פעם זה כאב יותר. ואני המשכתי לחזור כי היית הבנאדם היחיד בחיים שלי שאשכרה ראה אותי.

זה עצוב. וזה כואב. אבל כרגע? כרגע אני פשוט כועסת. לא סתם angry כועסת. Fucking downright furious כועסת.

שנתיים לקח לי להבין שזאת היתה אמא של הabusive relationships. שנתיים. לא הייתי מוכנה להקשיב בהתחלה. לא הייתי מוכנה אפילו לחשוב שזה יכול להיות. אתה היית המלאך שלי, שהציל אותי, איך זה יכול להיות שיש משהו לא בסדר במערכת היחסים הזאת, מלבד הבעיות שלי? אין. פשוט אף אחד לא מבין אותנו, נכון?

לא נכון.

הכוונות שלך היו טובות. אני עדיין אומרת לו את זה כל פעם שהוא אומר שדפקת אותי. הוא מסכים, אגב. אבל כוונות זה לא מספיק. איך זה שאני - ילדה בת 16 - הבנתי שאני נכנסת למקומות שאני לא מבינה בהם כשניסיתי ליישם דברים על המשפחה או מה שלא היה אז, אבל אתה לא? אתה, כמעט בן 40 ועם הרבה יותר ידע בפסיכולוגיה משלי היה. איך זה שאני הבנתי את זה בתוך שיחה אחת, ואתה גררת את זה במשך שלושה חודשים, כל פעם מעודד אותי לדבר, מבטיח לי שאני יכולה לסמוך עלייך, שאני יכולה לדבר, שאתה רוצה לעזור - רק בשביל ללכת?

ואני פשוט המשכתי לחזור כמו מטומטמת, כי זה מה שמערכות יחסים כאלה עושות לך. זה מה שאנשים לא מבינים בנוגע למערכות יחסים כאלה. אנשים לא יוצאים ממערכות יחסים פוגעניות כי הם לא רואים את זה. כי כשאתה בתוך זה אתה לא חושב שזה מה שזה. לא. פשוט הבנאדם השני כועס ופוגע בך כי זה מגיע לך, כי אתה היית לא בסדר. אתה מוכן להשפיל את עצמך, להפוך את עצמך לאבק, אם זה מה שייתן לך רגע אחד של תשומת לב חיובית. אתה לומד שאתה לא יכול לחיות בלי הבנאדם השני, אז אתה מוכן לעשות הכל בשביל לא לאבד אותו. ואם להפוך את הכל לאחריותך, אם להפוך את הבנאדם השני למושלם ולקחת הכל על עצמך ולאבד את עצמך בזה שאתה עושה כל מה שהוא אומר לך, אז זה מה שאתה מוכן לעשות. הכל בשביל לא לאבד את הבנאדם השני.

ואתה מבין כמה באמת זה דפוק וכמה באמת זה לא נכון וכמה משפיל זה באמת רק כשאתה יוצא מזה.

והקטע הכי דפוק הוא שאני עדיין מתגעגעת אלייך. אבל אני יודעת שהבנאדם שאני מתגעגעת אליו כבר לא קיים. וזה פאקינג כואב.

Revelation of the day, אני מניחה.

אן.