היה לי רגע של פאניקה עכשיו כשלספארי לקח יותר מדי זמן להעלות את ישרא (וניסיון לפינג חזר עם "unable to resolve host name") והתחלתי לחשוב שהחודש שלנו נגמר.

אבל הוא לא.

ישרא, תודה לאל, עדיין פה.

אני ממש, ממש מקווה שעוד אפשר להציל את ישרא. בכנות? אין לי מושג מה אני אעשה אם ישרא לא יהיה פה.

אז נכון שהבלוג החדש-למקרה-הצורך מוכן (מלבד הפוסטים של החודש, שמגובים מיד כשאני מפרסמת פוסט), ונכון שאני מאורגנת למקרה שאני אצטרך מקום לכתוב וישרא לא יהיה פה, אבל... זה לא אותו דבר. לא קרוב אפילו.

יש משהו בלהכניס את הכתובת של ישרא, לראות את עמוד הכניסה המוכר והאהוב, אפילו להתמודד עם הממשק הלפעמים-קצת-מעצבן-אבל-בכללי-נהדר של עמודי ניהול הבלוג. כן, כבר לא מייצרים תמונות ב"עד 500K" (אלוהים אדירים כמה זמן עבר מאז שעשינו את זה), והסמיילים היו חדשניים ב2010 אולי אבל עכשיו עם כל האמוג'ים שיש לנו הם נראים כמו ענתיקות (אבל אני אוהבת אותם), ולעריכה החדשה לוקח יותר מדי זמן לעלות (ניחוש שלי: בעיית סקריפט שאפשר לתקן בשניות), ועדיין אי אפשר להתחבר בטופס בעמוד הראשי (מאז פברואר 17 בערך), אבל... זה ישרא. זה הבית.

זה עדיין מוזר לחשוב על כמה שהאתר נראה ריק היום, כשפעם הוא היה פעיל בלי סוף, עם מאות אנשים ומאות בלוגים ונושאים חמים ושאלונים שבועיים ומומלצים בעמוד הראשי, אבל בין אם יש פה כמה מאות ובין אם יש פה שני אנשים, זה עדיין הבית. 

אני כותבת בישרא כבר יותר מעשור. הבלוג הראשון שלי נראה מקסים ונאיבי - הייתי בת 11 כשפתחתי אותו (פעם עוד כשפרו היה חדש והוא עבר מבלוגר לבלוגר, זוכרים?) - והחזיק מעמד בערך שנה לפני שהוא ננטש (היה קל מדי למצוא אותי ולא אהבתי את זה). היה לי בערך כל סוג בלוג אפשרי בין הבלוג ההוא לבלוג הנוכחי (שחוגג עשור בספטמבר אז כנראה שמשהו עובד) - בלוג עיצובים, בלוג ביקורות, בלוג כתיבה, בלוגים אישיים ששרדו בערך יומיים, אפילו ערים וירטואליות בטח היו (בטיפו בוודאות היו - מי זוכר את טיפו?). ניסיתי למצוא מקום משל עצמי.

בסופו של דבר, מצאתי אותו. 

אמנם היו לי חודשים פעילים יותר וחודשים פעילים פחות, אבל לא משנה איפה מצאתי את עצמי, בסופו של דבר תמיד חזרתי לפה. אפילו כשניסיתי לפתוח בלוג בלייבג'ורנל שאני אוכל לקשר לטוויטר (זה הבלוג הסודי שלי, הדבר האחרון שאני צריכה זה שאנשים משם ימצאו אותו ויראו מה אני כותבת עליהם), ואפילו כשהתחלתי להשתמש בטמבלר (סוג אחר לגמרי של קהילה), ואפילו כשהרגשתי שאני פשוט יכולה להוציא הכל בטוויטר ופאק איט, אם מישהו לא מרוצה בעיה שלו... איכשהו תמיד חזרתי לכאן.

כאן... זה הבית. אני יכולה להגיד מה שאני רוצה, איך שאני רוצה. אני יכולה לא להגיד כלום ואני יכולה לשפוך החוצה את כל מה שבראש שלי אפילו כשזה לא הגיוני בשיט. אני יכולה להגיב על מה שקורה במדינה, על אירועים ועל חדשות ועל הכל (כמו הבחירות המטופשות האלה). אני יכולה לחשוב ולגבש את עצמי, כי האמת היא שעדיין אין לי שמץ של מושג מי אני. וכאן זה המקום היחיד שכל זה יכול לקרות באותה מסגרת.

כן, אחרי מאי אני מוכנה לאפשרות שישרא יירד מהרשת. אבל אני לא רוצה לחשוב על האופציה הזאת בכלל. ישרא חשוב מדי - גם לי באופן אישי אבל גם למדינה, אני חושבת, לאור ההשפעה שהיתה/יש לאתר הזה על "העולם האמיתי" - בשביל לחשוב על האפשרות שהוא לא יהיה קיים יותר.

לפחות בינתיים הוא עדיין כאן.