פעם לא מזמן, לפני חמש או שש שנים, חשבתי שאמון הוא דבר מוחלט. חשבתי שכשיש אמון בין שני אנשים, אז אין להם ספקות. בכלל. אפילו כתבתי מתישהו בתקופה ההיא על רגע של קנאה מצד דמות אחת שגורם לדמות השנייה להרגיש שהיא לא יכולה לסמוך על הראשונה כי ברור שהראונה לא סומכת על השנייה.

אני חושבת שהיה בי חלק, אפילו אז, שחשב שזה מגוחך לחלוטין. לפחות ככה זה נראה ממה שכתבתי אז:

"What I'm trying to say is…" He moved her head slightly and she opened her eyes, looking straight into his, "I think we both took it a bit too far. There can't be anything such as complete, one-hundred percent trust, because it's natural to feel jealousy and such. And these events don't make our relationship any less real or any less trustful."

ובכל זאת, אני לא חושבת שבאמת הבנתי את זה עד עכשיו.

זה נכון שאמון הוא דבר שביר. זה נכון שאמון דורש זה משהו שמרוויחים, לא מקבלים, וזה נכון שאמון דורש עבודה. Constantly. זה לא משהו שנותנים פעם אחת וזהו, זה ככה לתמיד. זה דורש כנות וקבלה ואכפתיות לאורך זמן. וכמו מערכות יחסים, אמון זה דבר שהוא תמיד מורכב.

אבל זה לא אומר שאין ספקות או תהיות.

זה העניין. ספקות ותהיות הם דברים בריאים, כי הם קשורים לגבולות. "האם אפשר לסמוך על הבנאדם הזה והזה עם זה וזה?" "האם הבנאדם הזה והזה יקבל את החלק הזה שלי?" "האם אפשר להיות עד כדי כך כנים?" הן שאלות חיוניות. כי לא משנה כמה אתה אוהב מישהו, כמה אתה מוכן לקבל, יש גבולות לכל מערכת יחסים. לפעמים זה עניין של כמה חווים בזמן מאוד קצר, ולפעמים זה עניין של מה חווים, ולפעמים זה אפילו לא קשור אלייך, אלא לבנאדם השני - אבל תמיד יש גבולות. תמיד.

וככה זה צריך להיות.

ועם גבולות באות שאלות. תהיות. כמה אפשר להראות לבנאדם השני וכמה אפשר להאמין למה שהבנאדם השני אומר, ובאיזה נקודות עדיף לקחת צעד אחד אחורה ולקחת את מה שהשני אומר with a grain of salt, כי מה לעשות, גם לבנאדם השני יש בעיות והוא לא תמיד מטפל בהן. ובסופו של דבר זה העניין במערכת יחסים - לקבל את זה שיש איזשהו מרחק בינך לבין הבאדם השני ושמדי פעם יעלו שאלות. כי זאת הדרך היחידה לחיות. בלי גבולות, הכל פשוט כואב יותר מדי.

אני מודה שהגזמתי בתגובה שלי. לקפוץ מ"היא שוב עושה את זה אחרי שהיא הבטיחה שהיא לא תעשה את זה" ל"אני לא יכולה להאמין למה שהיא אומרת"... זה היה מוגזם. זאת היתה קפיצה מטורפת. אין בכלל ספק בנוגע לזה. ואני מבינה למה זה פגע בה. באמת שאני מבינה.

אבל הנה העניין. השאלות האלה הן חיוניות. היא לא בטוחה אם היא יכולה לסמוך עליי כי "את לא מאמינה לי". ואני מאמינה. באמת שכן. ואמרתי לה, אני מוכנה להראות לה את זה באיזו דרך שזה צריך. ואני אומרת שנסתדר כל עוד אנחנו מדברות, ואני גם באמת מאמינה בזה. אבל עדיין, יש לי ספקות.

וברור שיש לי ספקות. אני לא בטוחה שהיא מסוגלת להתמודד איתי. עם כולי. הבנתי את זה אתמול, אבל היום כשדיברתי איתו זה נהיה אפילו יותר ברור, כי היא אמרה שהיא לא צריכה לסבול מזה שהוא פגע בי ככה, ומצד אחד היא צודקת - פה הוא קטע אותי ואמר שהיא לא - אבל מצד שני, כולנו בסופו של דבר התוצרים של העבר שלנו. ולקבל מישהו כמו שהוא זה אומר לקבל גם את הפצעים. את הבעיות. את כל מה שאתה יודע שבכלל לא קשור אלייך אבל עדיין יוצא עלייך.

ואני תוהה כמה אני יכולה להיפתח. כמה אני יכולה לדבר. כמה אני יכולה לחשוף.

ובתכלס? זה דבר טוב. זה חיוני. כי צריך איזשהן הגנות. חייבים משהו, כי אחרת כל דבר קטן כואב בצורה מטורפת (hence התגובה שלי אז, שכאמור היתה קפיצה רצינית אבל כשכל דבר קטן משפיע עד כדי כך, לא באמת יכולתי לעשות שום דבר אחר). חייבים גבולות.

איך הוא אמר לי היום? מערכת היחסים היחידה שאין בה גבולות היא מערכת היחסים בין הורים לילדים, וגם זה רק עד גיל מסוים. וזה בסדר, כי ככה זה צריך להיות. בסופו של דבר, שאלות מגינות עלינו. ובמערכת יחסים בוגרת צריך את ההגנה הזאת. כי עושים דברים ופוגעים אחד בשני ומתקרבים ומתרחקים וזה טבעי. והדרך היחידה לשרוד את זה היא עם הגנות.

אז בסופו של דבר, ספקות לא פוגעים באמון. הם מה שמאפשר לנו לתת אמון. עד גבול מסוים לפחות.

Quite the insight, מסתבר.