לא יודעת למה, אבל הבוקר נזכרתי פתאום בסטארגייט ישראל.

פעם לפני שנים - לפעמים זה נראה כאילו זה היה בחיים אחרים - היה פורום בתפוז. ובמשך כמה שנים לפורום הזה התלווה גם אתר. והאתר והפורום היו הבית שלי.

האתר נסגר בסוף 2008, קצת אחרי שעברתי לחטיבה. הוא לא היה גדול - בטח שלא בהשוואה לגייטוורלד - אבל הוא היה האתר שלנו. היו בו את כל הדברים החיוניים, ובעברית - דבר הכרחי לילדה בת 10/11 שבקושי יודעת אנגלית - והיו בו כל כך הרבה דברים מקוריים, יצירות ומחשבות ומאמרים ודיונים והכל. הבעיה היחידה (בשבילי) היתה שרוב האנשים בפורום היו הרבה יותר מבוגרים ממני. אבל עדיין, זה היה הבית. ביליתי שם שעות. זכרתי חלקים שלמים מהאתר בע"פ.

כמה שנים אחרי שהוא נסגר מצאתי איזה גיבוי של רובו (שעכשיו גם כבר לא קיים). היום, אחרי שנזכרתי באתר, קפצתי לWayback Machine בתהיה אם הם שמרו את האתר באיזשהו שלב. הדומיין המקורי נשמר באופן חלקי, אבל כשחיפשתי את הכתובת של הגיבוי מצאתי את כולו. כמו שהוא. תקצירים וחדשות ומידע ומאמרים ותמונות ועשרת הגדולים. הכל.

וברגע שראיתי את העמוד הראשי התחלתי לבכות. לא באמת הבנתי כמה התגעגעתי לאתר הזה עד הרגע הזה.

כן, הוא לא היה מפורט כמו גייטוורלד, אבל הוא היה כיפי ומלא מידע ומעניין ומיוחד ושלנו. PX-784. הכוכב שלנו.

ואני מתגעגעת.

אני מתגעגעת לתחושה של בית ושל שייכות. אני מתגעגעת לתחושה של אושר. אני מתגעגעת לפשטות הזאת, פעם כשהייתי מסוגלת פשוט לשמוח בלי לדעת שהדיכאון אורב ברקע, להתרגשות של לדבר על פרק חדש ולדיונים של שעות בנוגע לפרט הזה והזה. הייתי חופשייה. ולא הבנתי את זה עד לאחרונה. לתקופה קצרה, בסביבות השנתיים האחרונות של היסודי, הייתי שמחה בצורה שאני בחיים לא אהיה שוב. הייתי שייכת. 

וכרגע הייתי נותנת הכל בשביל לחזור לשם.