שני בתים היו לי בחיי.

הראשון, פורום סטארגייט בתפוז. הסדרה תמיד היתה חלק מהחיים שלי - ההורים שלי צפו בסדרה מאז שהיא התחילה, וכשהיינו קטנות הם היו רואים פרקים גם כשאחותי ואני היינו שם והם השגיחו עלינו - אז זה לא באמת מפתיע שהרגשתי בבית בפורום. הנה עוד אנשים שזה חשוב להם כמו שזה חשוב לי, שאני יכולה לדבר איתם על הסדרה, לזהות את השמות של הפרקים או לזרוק פרטי מידע ולדעת שאנשים לא יסתכלו עליי כאילו אני מוזרה. לקח לי זמן עד שהתחלתי להגיב שם, ובכל מקרה זה תמיד נשאר רק סביב סטארגייט, אבל זה היה בית of sorts. הרגשתי שייכת, כנראה בפעם הראשונה בחיים שלי.

הפורום נסגר בסופו של דבר. הוא לא היה פעיל - לא באמת - כבר תקופה די ארוכה לפני כן, אבל זה כאב כשהוא נסגר. לא יכולתי שלא לחשוב שאני הייתי יכולה להמשיך להחזיק אותו. היו לי רעיונות. היו לי דברים שרציתי לעשות. אבל הייתי צעירה מדי, ולפי החוקים של תפוז, לא יכולתי לעשות שום דבר. ניסיתי להצטרף למישהו שניסה לבנות אתר ישראלי חדש לסטארגייט, ואפילו ניסיתי לעשות את זה בעצמי, אבל שום דבר לא התקדם, ובינינו, הייתי צעירה ונאיבית מדי בשביל להצליח לעשות משהו כזה.

הבית השני הוא ישרא.

לקח לי זמן עד שמצאתי את עצמי פה. את הבלוג הראשון שפתחתי כאן, אי שם בגיל 11, עוד שלחתי לכל מי שאני מכירה; זה היה לפני שהבנתי כמה מנחם זה יכול להיות למצוא מקום שבו אפשר להגיד מה שאני רוצה על האנשים בחיים שלי בלי שהם ידעו. נעלתי את הבלוג ההוא כבר מזמן, ולא ממש הייתי שם מאז מלבד ביקורים חטופים בטעות (או כדי לגבות את הבלוג לפני שישרא נעלם), אבל הביקורים האלה מספיקים כדי להזכיר לי כמה ילדותי הוא היה. זה מצחיק לקרוא על הדברים שהרגיזו אותי או על הדברים שהתעסקתי בהם (אבל בתמצווה לזאת וזאת ואומייגאד תשמעו מה אחותי אמרה). אפילו הסלנג מצחיק אותי.

הוא החזיק מעמד כמה חודשים - כמו כל יומן שאי פעם החזקתי - לפני שהוא ננטש. אחריו היו - בין היתר - בלוגי ביקורת, בלוגי עיצובים, בלוגי כתיבה, בלוגים אישיים (שהחזיקו גג חודש) ואפילו עיר וירטואלית אחת (למרות שבינינו, טיפו תמיד היה טוב יותר לערים וירטואליות). בספטמבר 2009 החלטתי שאני רוצה לכתוב את דעתי על דברים, והבלוג הזה נולד (בשם In The Line of Duty). 

הפוסטים המוקדמים שלי פה מצחיקים. הדעות והמחשבות שכתבתי פה מצחיקות. לא באמת היה לי מושג מהחיים שלי, למרות שהייתי בטוחה שאני יודעת הכל. זה מסוג הדברים שמבינים רק ברטרוספקט, ואני מתארת לעצמי שעוד עשור אני אקרא את הפוסט הזה ואחשוב שהוא נורא מצחיק כי "מה בכלל ידעתי אז". מטופשים ומצחיקים ומוזרים ככל שהפוסטים שלי יהיו, הם היו שלי. ובפעם הראשונה בחיים שלי הרגשתי חופשייה לחשוב ולהגיד מה שאני רוצה. למישהי שבקושי מסוגלת לדבר עם אנשים, זה המון.

גדלתי. השתניתי. הוא נכנס לחיים שלי ולימד אותי דברים. התבגרתי. סיימתי תיכון, התגייסתי, השתחררתי. למדתי. השנים האחרונות היו משמעותיות עבורי. ולאורך כל התקופה הזאת, הבלוג הזה היה כאן, איתי. אפשר ממש לראות את תהליך ההתבגרות שעברתי. שאני עדיין עוברת. הייתי חלק מקהילה פה, אבל עדיין עם מקום משלי שאני יכולה להגיד בו דברים, לחשוב ולהרגיש ולכתוב. זה היה מין שילוב מוזר כזה של ביחד ולבד וזה עבד. משהו בישרא עבד.

וזה לא שלא ניסיתי לעבור הלאה עם הזמן. היה לי בלוג בלייבג'ורנל. היתה תקופה שכתבתי בטמבלר (מקום יותר לפאנדום, פחות לכתיבה מסוג ישרא). היתה תקופה שביליתי את כל הזמן שלי בטוויטר, ולמרות שפגשתי שהם הרבה אנשים נהדרים והייתי חלק פעיל בפאנדומים, זה לא באמת היה אותו דבר. לא קרוב אפילו. איכשהו תמיד חזרתי לישרא.

כתבתי את זה גם ב2017, כשערוץ 10 הודיע שהם סוגרים את ישרא. אבל איכשהו עכשיו זה מרגיש גרוע יותר. לפחות ערוץ 10 היו מוכנים לדבר איתנו, לנהל איזשהו מו"מ, להתחשב בגולשים שלהם. עם רשת אי אפשר לדבר. נראה שלא באמת מעניינים אותם האנשים פה, כמו שלא באמת מעניינים אותם הצופים שלהם (או שהם היו טורחים לענות למיילים והודעות שנשלחים אליהם, אבל אפשר לראות מהפייסבוק ומהאתר שלהם שהם לא באמת מעוניינים בלענות). זה כמו ללכת עם הראש בקיר.

ואין לי בעיה ללכת עם הראש בקיר אם זה מה שצריך בשביל להציל את הבית שלי. כבר עשיתי את זה יותר מפעם אחת, וברוב המקרים קיבלתי את מה שרציתי. אבל אני מתחילה להרגיש שמאוחר מדי. שאנשים כבר ויתרו. שאני הולכת לאבד את הבית השני שמצאתי לי, אחרי הרבה מאוד חיפושים ועם המון כאב. ועכשיו אני מנסה להבין איך אני אמורה להתרגל ללכתוב במקום אחר, או לאן ממשיכים מפה, או איפה כל הקהילה שהיתה פה היום.

ובסוף שוב אני נשארת בלי בית.