אתמול כשיצאנו לאכול ארוחת יומולדת מוקדמת, השאלה שבאמת הטרידה אותי היתה האם בכלל אני אחגוג את יום ההולדת הזה בישרא.

אני שמחה שהתשובה היא כן.

היומולדת הזה... רגשי. מאוד. אבל זה לא מפתיע, כי זאת היתה שנה עמוסה עם המון רגשות, שאת רובם אני עדיין מרגישה שאני לא באמת מבינה.

אז היום אני בת 23 ואין לי שמץ של מושג מי או לאיפה אני שייכת או מה אני עושה עם עצמי. כל מה שאני יודעת זה שהבית שלי פה, אבל מעבר לזה? לא יותר מדי. כלום, אם להיות מדויקים.

עשיתי הרבה השנה. קפצתי ללונדון כמה פעמים. גרתי בלונדון שלושה חודשים וחצי. למדתי מה ההבדל בין חברות אונליין וחברות פיזית על בשרי. עשיתי טעויות - לא מעט, שפגעו בהרבה מאוד אנשים. פה אולי זאת הנטייה שלי להאשים את עצמי יותר מכל דבר אחר, כי ברוב המקרים האנשים סביבי לא התייחסו לזה יותר מדי. שריטות, לא פגיעות עמוקות. רובן לפחות.

הבנתי הרבה דברים, בעיקר מאז שעברתי ללונדון וחזרתי. בעיקר על עצמי. על הבעיות שלי. ניסיתי להבין למה אני לא מרגישה שייכת לפאנדום יותר.

זה מצחיק, אני כותבת את כל זה וחושבת על כל מה שקרה השנה, וזה נראה כאילו לא יכול להיות שכל זה היה רק בשנה.

And yet.

הייתי בונקובר לגייטקון והייתי בעוד שני כנסים במעקב אחרי דיוויד. טיול של שלושה שבועות בספטמבר שהייתי חולה בו, הרגשתי לבד בו, הייתי חלק ממשהו, היו דאונים ואפים, הייתי בשלושה כנסים ובעיקר טיילתי, ויותר מהכל גיליתי שאני מסוגלת להיות רחוקה מהבית. אלמלא הטיול הזה לא הייתי נוסעת ללונדון לעשות את הקורס.

והיה הרבה בשלושה וחצי חודשים האלה. קצת טיילתי. הייתי בבלפסט ואינברנס. ראיתי לא מעט הצגות. פגשתי את טום הידלסטון בStage Door של ההצגה שהוא שיחק בה (הוא זיהה אותי בפעם השניה WTF). פגשתי את קתרין טייט, שוב בStage Door של המופע לייב שלה. טסתי לשיקגו לכנס, ופגשתי את DT שוב. ביליתי שבוע עם אחת החברות הכי קרובות שלי כשהיא טסה לעיר, והסתובבנו בכל מיני מקומות קצת יותר "תיירותיים" אבל נהנינו. ביליתי המון זמן עם ק'. קניתי ציוד צילום וגם למדתי להפעיל אותו (אני כל כך גאה בD7200 שלי, היא הבייבי שלי). למדתי לעשות כביסה ולבשל ולהתארגן על דירה משל עצמי.

כן, הרבה השתנה השנה.

דברים היו מורכבים בתקופה האחרונה. היה לי קשה. עדיין קשה לי. אני עדיין מנסה להבין מה לעזאזל אני אמורה לעשות עם עצמי וכמה מותר לי להתקרב. איפה כדאי לא להתקרב. בשבוע האחרון פחות או יותר ברחתי מכולם, וכל הודעות ה"מזל טוב" הבוקר *כמעט* גרמו לי לרצות לענות, אבל... לא יודעת. אני מניחה שאני עדיין לא מרגישה שאני יכולה לדבר. Thistle much?

כואב לי. זה כל מה שאני יודעת כרגע.

לא ככה חשבתי שאני אעביר את יום ההולדת שלי. אבל אני מניחה שזה עדיף על הבכי של שנה שעברה. לפחות השנה אני יודעת שאני אומללה בגלל עצמי, לא בגלל משהו חיצוני. Baby steps.

Happy birthday to me, I guess.