חשבתי שאני אהיה שמחה. חשבתי שאני אתרגש. במקום זה אני ריקה.

אין כלום. אין כלום. ישבתי וקראתי את הבלוג של א' כאילו שזה משנה משהו והזדהיתי עם כל מילה כשזה מגיע לכאב ולחוסר רצון לחיות. מתעלמת מהודעות ששולחים לי כל היום כי גם ככה אני חסרת משמעות. אני קטנה וחסרת משמעות ולא מספיק וכל מה שאני מסוגלת זה לפגוע בכולם.

כשלא ריק אני בוכה כי זה כואב כל כך ופעם כשהייתי בוכה הייתי מרגישה יותר טוב אבל עכשיו יש רק עוד כאב. אולי זה מה שמגיע לי.

אותו סיפור, אני נפגעת, אני מתפרצת או מרחיקה את כולם, אני מרגישה אשמה על זה. מעגל הרס עצמי שלא נגמר.

אני רוצה להאמין אני כל כך רוצה להאמין אבל אני לא מסוגלת. נפגעתי יותר מדי. ולראות את השיחות הרגילות לגמרי שלה עם כולם זה כמו לקחת את הסכין שתקועה לי בלב ולסובב אותה ולסובב אותה ולסובב אותה ולסובב אותה. ואני עושה את זה בכל זאת כי זה כל מה שאני יודעת, לפגוע בעצמי.

העולם לא סובב סביבך, אפילו הכאב שלך לא סובב סביבך.

בסך הכל רציתי שיאהבו אותי כמו שאני.

Unlovable, that's what I am.

הוא אומר שלא מגיעה לי השנאה העצמית הזאת אבל אני יודעת יותר טוב. או שמגיע לי או שאני לא מרגישה כלום. הכל מגיע לי כי הכל באשמתי.

מחר טיסה ואפילו לא אכפת לי, אני רק רוצה לשכב במיטה ולבכות.

עוד ריק. עוד חיוכים על פני השטח והנהונים וזמן עם אנשים כשבפנים אני מנותקת מהכל.

הכל ריק ואין בכלל טעם לכלום.