זאת הבעיה היחידה שעדיין לא פתרתי.

זאת גם הסיבה העיקרית שאני עדיין כאן. בחיים. אם אפשר לקרוא למשהו ממה שיש לי "חיים". השאלה של איך למקסם את הסיכויים למות ובו בזמן למצוא שיטה שלא תכאיב לי יותר מדי. איך לוודא שאני לא אשאר בחיים אבל פגועה, מה שיהיה אפילו גרוע יותר ממה שיש עכשיו. איך לוודא שאני לא נשארת עם נזק מוחי או פגיעה בעמוד השדרה או משהו אחר שימנע ממני לנסות שוב ויעשה את החיים שלי עוד יותר גרועים.

חשבתי על זה הרבה בחודש האחרון.

הכי קל היה לירות בעצמי, ואם הייתי גרה בארה"ב כנראה שכבר הייתי מנסה את זה. זה מהיר ואם עושים את זה במיקום ובזווית הנכוונים, יש סיכוי של כמעט 100% למוות. גם יכול להיות שהייתי פחדנית והייתי מוצאת תירוצים אחרים למה לא לעשות את זה, גם אם הייתי בארה"ב ויכולתי לקנות אקדח בלי בעיה. יכול להיות שאני פשוט דוחה את זה כי אני מפחדת.

בכל מקרה אקדח קשה להשיג פה. בכללי נשק חם קשה להשיג פה. אז הרעיון הזה נפסל.

לקפוץ מהגג של בניין או משהו כזה זה טריקי. יש סיכוי די גבוה שזה ישתבש וכל מה שיצא מזה זה איזשהו נזק מוחי.

overdosing נשמע כמו דרך מוצלחת למות, אבל צריך לוודא שאין שם אף אחד שיפריע בכמה שעות שאחרי נטילת התרופות, כי אם מישהו נמצא שם הוא יכול לקרוא לאמבולנס ובסופו של דבר מסיימים בבית חולים ותחת השגחה. ואז בטוח אי אפשר לנסות שוב. וכרגע אני ממש לא לבד בבית, אז זה לא בדיוק בא בחשבון.

תלייה ו/או חנק הם בעייתיים מאותה הסיבה שקפיצה ומנת יתר הן בעייתיות: יש סיכוי גבוה לשרוד עם נזק מוחי, במיוחד אם משהו מפריע באמצע. תלייה שנעשית נכון שוברת את החוליה העליונה והורגת במקום, אבל קל לעשות את זה לא נכון, וכל מה שיוצא מזה זה נזק רציני לעמוד השדרה.

בקיצור, בעיית ההתאבדות היא בעיה אמיתית.

עולה כמובן השאלה כמה באמת אני רוצה למות.

התשובה היא שאני לא יודעת. בימים טובים אני חושבת שאני פשוט לא רוצה לחיות, אבל זה לא אומר שאני רוצה למות. בימים טובים מאוד אני יכולה להרגיש איזושהי תקווה בנוגע לעתיד. בימים כמו היום, הדבר היחיד שאני רוצה זה לגרום לכאב הזה להפסיק, כי זה כל מה שהחיים האלה נתנו לי, כאב.

יש הרבה יותר ימים כמו היום מאשר ימים טובים בתקופה האחרונה.

האמת היא שאני פחדנית. אם באמת הייתי רוצה לפגוע בעצמי פיזית כבר הייתי מוצאת איך לעשות את זה. כל הדיון הזה הוא בכל מקרה תיאורטי, כי גם אם היה לי אקדח פה, אני לא בטוחה שהייתי מנסה לירות בעצמי באמת. אני לא בטוחה שהייתי מנסה להרוג את עצמי באמת. יש ימים שאני חושבת שהייתי מנסה אם הייתי יכולה, אבל רוב הזמן אני יודעת שאין לי את האומץ לנסות. אפילו את זה אני לא מסוגלת לעשות.

מה שכמובן גורם לי לשנוא את עצמי עוד יותר.

לפגוע בעצמי פיזית אני אולי לא מעזה, אבל התעללות נפשית? זה בערך כל מה שאני מכירה. מה הפלא שאני גם עושה את זה לעצמי.

ושוב אני חוזרת לניסיון למצוא את הדרך המושלמת לסיים את זה. פעם פחדתי ממה שיהיה אחרי המוות, אבל בינינו, הגיהינום לא יכול להיות גרוע כמו החיים האלה. השאלה היא רק איך מגיעים לשם.

The cycle continues.

מעניין מה יקרה אם אני אי פעם אמצא את הפתרון לבעיה הזאת.