היום הזה לימד אותי משהו מאוד חשוב.

עד לפני שמונה חודשים, לא ידעתי איך זה שיש לך אח/ות.

לא באמת.

בבית הכאוטי והדפוק שבו גדלנו, אחותי הקטנה ואני, מישהו היה צריך להיות ההורה. כשאמא היתה, זאת היתה אמא. כשאמא לא היתה, או כשהיא לא הצליחה להבין מה אנחנו מרגישות (מה שקרה ועדיין קורה לא מעט), זאת הייתי אני. האחות הגדולה. זאת שמגינה על הקטנה מהתקפי הזעם של אבא. זאת ששומרת עליה בביה״ס. זאת שתמיד שמה אותה ראשונה. זה מה שהייתי. הילדה הבלתי נראית. זאת שתמיד חיה בשביל כולם. להגיד שלא היו לי התקפים? שלא ירשתי את המזג שלו? היו וירשתי. אבל האשמה שהרגשתי מנעה ממני לקחת את זה עד הסוף. אפילו בתוך הכעס, לא באמת הרשיתי לעצמי ללכת למקומות הכי קשים. כי ידעתי שאם אני אעשה את זה, אני אשאר לבד.

היא חשבה עליי לפעמים. היא עדיין חושבת עליי לפעמים. מדי פעם, יש איזה רגע, או כמה שעות, או במקרים הממש טובים כמה ימים, שאני במרכז. אבל אם משהו קורה אצלה, הדרמה שלה נעשית מרכז העולם.

זה שכמעט ולא ראיתי אותה בשלושה וחצי חודשים שגרתי פה אומר הרבה. וזה שהייתי עם ק׳ כמה פעמים בשבוע בתקופה הזאת אומר עוד יותר.

היא כל הזמן אומרת שאני האחות שאף פעם לא היתה לה, והאמת? ככה גם אני מרגישה. אבל לא באמת הבנתי את זה - לא עמוק בתוך הלב - עד היום.

זאת הפעם הראשונה שאנחנו באמת מבלות יותר משעתיים-שלוש ביחד מאז שאחותי עברה ללונדון. הגעתי לכאן בשישי בלילה; אני עוזבת מחר בלילה. הלכנו לראות את המילטון. היה נחמד. אבל האמת? חלק נכבד מהיום הזה הרגשתי לבד. כי ככה זה עם אחותי בדרך כלל. היא מדברת ואני פחות או יותר שם כתפאורה. מדי פעם יוצא לי להגיד דבר או שניים. לפעמים אני אפילו מדברת על דברים שחשובים לי (אבל לא הרבה, כי היא משעממת, וכמובן שהיא יותר חשובה).

ק׳ ואני היינו קרובות עוד לפני שעברתי ללונדון לתקופה הזאת, והיא אחת הסיבות שהעזתי לעשות את זה. אבל יש איזשהן מגבלות לקשר אלקטרוני. לא הבנתי את זה עד שהגעתי לפה וגיליתי סופסוף איך זה שיש לך BFF שגר/ה בסביבה המידית. זאת היתה הפעם הראשונה בחיים שלי שהרגשתי את זה. הפעם הראשונה שהעזתי להיות עד כדי כך קרובה למישהו שגם קרוב פיזית (בקשר אלקטרוני יש מרחק כפוי שכנראה היה טוב בשבילי), ו, miracle of miracles, דברים לא נהרסו. הקשר שלנו רק התחזק ככל שנשארתי פה.

הרבה דברים קרו בינינו מאז שחזרתי הביתה, וכמובן כל הדרמה של יוני-יולי, ודברים עדיין לא חזרו להיות כמו שהם היו. זה עוד ייקח זמן. אבל עכשיו כשאנחנו מדברות אני חושבת שיהיה בסדר. אני רוצה לחשוב שיהיה בסדר. וגם אם הם לא יהיו, עדיין יהיה לי את הזיכרון של זה שיש לי אחות. לתקופה קצרה ככל שהיא היתה.

כי זה העניין. הרגשתי את עניין הBFF עוד הרבה לפני שעזבתי. אבל את עניין האחות הבנתי רק היום אחרי שהייתי עם אחותי הקטנה.

אחת מלווה אותי הביתה למרות שזה בכלל לא בדרך שלה כי אני קצת off-balance. השניה אומרת לי ״אז קחי את הרכבת שאת רוצה, את יודעת את הדרך״ כשאני מיובשת וקצת מסוחררת. אחת מקשיבה לי כשאני מדברת ומתייחסת למה שאני אומרת. השניה בעיקר מדברת בעצמה. אחת חושבת עליי ועושה דברים בשבילי כי היא יודעת שהם יהיו חשובים לי. מהשניה רוב הזמן אני צריכה לבקש, וגם אז אם היא עייפה/קורה אצלה משהו/וואטאבר היא איכשהו תתלונן על זה שהיא צריכה לעשות משהו בשבילי.

התכוונתי למה שאמרתי כשאמרתי לק׳ שהעניין באחים/יות זה שהם לא מפסיקים לדבר לתקופה, הם מנסים לאט לאט להתקדם חזרה, אפילו עם ״מנחות סליחה״ קטנות, אפילו רק בלדבר על שטויות, העיקר לשמור על השיחה. אבל טעיתי כשרמזתי שאולי היא לא מבינה איך זה להיות אחיות. והיום הוכיח את זה בצורה הכי ברורה שאפשר.

(עד שסיימתי את הפוסט הזה כבר רשמית יום ראשון, אז אני הולכת לישון. טיסה חזרה לארץ מחר - יאי (לא))