אז התכוונתי להעתיק את הפוסטים שהעליתי לוורדפרס בתקופה שישרא לא היה באוויר לפני שאני אתחיל לכתוב, אבל אני מניחה שזה יכול לחכות, כי אני ממש צריכה לכתוב על עכשיו.

אבל בהקשר הזה... טוב לחזור הביתה. הכתיבה בוורדפרס היתה... הכרחית. הכתיבה פה מרגישה נכון. תמיד הרגישה. אז טוב לחזור.

כל כך הרבה קרה בחודשים האחרונים, אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. אבל אני מניחה שזה לא באמת משנה כרגע, כי זאת לא הסיבה שאני כותבת. אני פשוט צריכה להוציא החוצה את כל מה שכואב. את הזכרונות שלא באמת רציתי כרגע.

זה קצת מצחיק, כי כשכל הסיפור הזה התחיל בסוף מאי הקודם רציתי נואשות לכתוב כאן וישרא לא היה באוויר. ולא באמת חשבתי על זה - לא קלטתי אפילו מה התאריך עד שPhotos המטופש הזה התעקש להזכיר לי, תודה באמת אפל - אבל מהרגע שתוזכרתי, רציתי נואשות לכתוב על זה, והפעם ישרא כן באוויר. בול בזמן.

זה מה שאני הכי זוכרת מהפרימיירה המטופשת הזאת שבכלל לא הייתי צריכה לנסוע אליה. זה מה שעולה לי לראש כשאני חושבת על האירוע המיותר הזה. לא הנסיעה. לא הפרימיירה. לא הפרקים. שום דבר מזה. אני זוכרת את הרוב - במיוחד את זה שבמקרה נתקלתי בישראלים וזה היה מגניב לבלות איתם את זה - אבל מה שאני חושבת עליו כשמזכירים את התוכנית המטופשת הזאת או את הפרימיירה הארורה הזאת זה את התחושה שמכניסים לי סכין ללב ומסובבים אותה. שוב. ושוב. ושוב.

אמרתי לו את זה היום, שאני זוכרת שזה הרגיש כאילו היא הכניסה לי סכין ללב, והוא אמר, ״זה לא כאילו, זה בדיוק מה שהיא עשתה״.

כן. זה בדיוק מה שהיא עשתה.

אז מה שאני זוכרת מהיומיים המיותרים האלה זה את הסיוט של להיות תקועה שם במשך שעות ולראות כמה בסדר היא וכמה לא אכפת לה. עינוי טהור.

והייתי בסדר גמור עד שPhotos התעקש להזכיר לי, אפילו כשהיא חזרה שבוע שעבר, הייתי די בסדר. ברור שכאב קצת והייתי עצובה מהרגיל, אבל לא ברמת לחזור לשתות כל יום או אפילו ברמת לבכות כל הזמן. המשכתי להתקדם. והתזכורת הזאת היתה... everything I *really* didn't need right now.

איכשהו זה נראה כמו תיאור מדויק של אותו היום.