אמרתי לו את זה והוא שאל איזה יום. ״היום הכי גרוע בחיים שלי.״

לא אמרתי לך את זה אף פעם, אה? לא אמרתי לך שבקושי יש לי מושג מה היה שם. לא אמרתי לך שהדברים היחידים שאני זוכרת זה את התחושה שהלב שלי מתרסק לרסיסים ואת הגשם. גשם גשם, לא סתם טפטוף. הוא ירד מהבוקר עד הצהריים, כמעט ברצף. זה מה שאני זוכרת מהיום הזה. 

את רוב מה שאמרת אני לא זוכרת. השיחה הסיוטית הזאת. 45 דקות שאני יושבת ובוכה ואתה מדבר. מנסה להרגיע. מנסה לעזור. יש לי תמונה של זה; זכרון מאוד ברור של הרגשות שלי; אבל מה שאמרת? כמעט כלום. 

אני זוכרת במעורפל את הgist. אנחנו קרובים מדי וזה לא יכול להמשיך. זה תופס יותר מדי מקום. זה מתחיל למשוך תשומת לב. אתה עושה את זה בשבילי. את זה אני זוכרת. אין לי שמץ של מושג מה היה בשאר השיחה. 

אתה יודע מה עוד אני זוכרת? את השעה שאחרי. אמרת שתדבר עם המורה שאחרי כדי שאני אוכל לצאת להירגע. אני בכלל לא זוכרת שחזרתי לכיתה בשעה הזאת. הלכתי בגשם בחוץ ובכיתי. אמרתי לאמא בטלפון שאני לא מוכנה להישאר. אני חוזרת הביתה גם אם אני אצטרך ללכת ברגל בגשם. ואז ישבתי למטה לבכות קצת. וברגע שיכולתי לקחתי את התיק וברחתי הביתה. 

זה מה שאני זוכרת מהיום הכי גרוע בחיים שלי. את הגשם.

Somehow that feels appropriate. 

אן.