בשבוע שעבר ניסיתי כל השבוע לא לחשוב על היומולדת.

זה מצחיק (או אולי בעצם עצוב), כי עד לפני כמה שנים לא היתה לי שום בעיה עם היומולדת שלי. לא הייתי מהאנשים האלה ששונאים את היום או משהו. אבל עם כל מה שקרה בכמה שנים האחרונות, נראה לי שהיום הזה הוא פשוט עוד תזכורת לכל מה שהשתבש. במיוחד השנה, כשאני איכשהו עדיין תקועה פה, למרות שכבר הייתי אמורה לצאת מפה מזמן.

הייתי אמורה.

ולמרות שזה אמור להיות מה שהכי מפריע לי, כרגע הרבה יותר כואב לי שזה יהיה היומולדת הראשון שלי בלעדיה מזה שלוש שנים. זה נשמע מגוחך כשאני אומרת את זה, כי שלוש שנים זה לא הרבה זמן, אבל זה מה שכואב כרגע. אני מניחה שלא צריך הרבה זמן בשביל לשבור למישהו את הלב. בטח שלא כשזה שלי, עם כל כך מעט הגנות שבקלות אפשר להגיע אליו. Easy peasy.

אולי אמא - בראיה הפשטנית כרגיל שלה - דווקא צדקה בקטע הזה. "אז אולי היא לא החברה הכי טובה".

אני מניחה שהיא לא.

אבל זה לא הופך את זה לפחות כואב.