ניסיתי לחשוב איך לסכם את השנה הזאת.

בשבוע האחרון, כל פעם שחשבתי על היום, הדבר הראשון שחשבתי עליו זה שהיא לא בחיים שלי היום. פעם ראשונה מזה שלוש שנים. אתמול בכיתי כל פעם שחשבתי על זה. זה כואב, לאבד מישהו שאוהבים. אמרתי לו אתמול שזה כואב פיזית, והוא שאל איפה, ואמרתי בלב, והוא אמר, "אנשים כל הזמן אומרים שזה כואב בלב, אבל זה לא בדיוק, נכון? זה יותר בחזה. נהיה גם קשה לנשום." כן, נהיה גם קשה לנשום. בלתי אפשרי כמעט. כאילו מישהו מחזיק את הלב שלי באגרוף שלו ולוחץ, ובלי הלב שמזרים דם גם אי אפשר לנשום. אי אפשר כלום.

אבל היום כשהתעוררתי (ושכבתי במיטה שעה לשחק DW 2048 כי הגעתי ל11, אני כל כך פאקינג קרובה) חשבתי לעצמי שעם כמה שאני רוצה לברוח לדבר הקל ולתייג את השנה הזאת כשנה סיוטית - והיא היתה שנה סיוטית, חייתי את הסיוט שלי בלופ תודות לה, ואז בדיוק כשדברים התחילו להשתפר הגיע הוירוס המטופש הזה והרס הכל - זה לא יהיה מדויק. כי כן למדתי הרבה בשנה הזאת. המון.

למדתי שיש הבדל מאוד דרמטי בין משפחה לחברים, ושיש סיבה לזה. למדתי שמגיע לי שיתייחסו אליי טוב, ושאני לא חייבת לאף אחד שום דבר. שאני בטח ובטח שלא חייבת לאף אחד הבנה או תמיכה או לשים את טובתם מעל שלי. למדתי שיש לי זכות להרגיש את הרגשות שלי, כי יודעים מה, המטרה שלי היא לא להיות המראה/שק האגרוף של כולם, למרות שזה מה שקיבלתי מהסביבה מאז שאני זוכרת את עצמי. למדתי שזכותי לשים את טובתי לפני טובתם של כולם, ויותר מזה, זאת אפילו החובה שלי. למדתי שאם מישהי שחשבתי שהיא חברה שלי לא מנסה אפילו להבין אותי, לא מנסה אפילו לקבל אותי כמו שאני, אני לא חייבת לה את אותם הדברים. מערכות יחסים הן הדדיות; אם מישהו לא מקבל אותי כמו שאני, אני לא חייבת לקבל אותם. זה עד כדי כך פשוט.

בחודשים האחרונים במיוחד למדתי את הערך של גבולות (בהמשך לפוסט לפני האחרון). למדתי שגבולות הם חלק הכרחי מקשר בריא. ושיש הבדלים מאוד מאוד דרמטיים בין קשרים בריאים - מה שאני מנסה לתחזק היום - וקשרים לא בריאים. Abusive relationships. משהו שלצערי יש לי הרבה ניסיון איתו, אבל השנה בפעם הראשונה למדתי לשים לו סוף. בפעם הראשונה למדתי לקבוע בעצמי - לא משנה כמה זה כאב לי, וזה כאב ועדיין כואב -  שמערכת יחסים שהפכה להיות מאוד בעייתית וגרמה לי להרבה כאב נגמרה. ולא משנה אם היא חוזרת (והיא חזרה). כי לא מגיע לי המשחקים האלה. עם כל הטעויות שעשיתי - ועשיתי, אני הבנאדם האחרון שיגיד שאני מושלמת - לא מגיע לי שיצעקו עליי ולא מגיע לי שידגישו את כל הדברים שאני מפחדת מהם ולא מגיע לי "אולי כן ואולי לא ואולי למה לא". זה מצחיק, כי בדיוק עכשיו כשאני באמצע הפוסט היא שלחה לי הודעה "מזל טוב". ועכשיו כשהיא שלחה אותה אני מבינה שהייתי מעדיפה שהיא לא היתה שולחת אותה. כי זה רק מעלה בחזרה את כל הכאב על זה שזה נגמר (וזה נגמר מבחינתי). ולא מגיע לי את זה. בטח שלא ביומולדת שלי. אבל אולי זה עוד משהו להוסיף לרשימת ה"דברים שלמדתי השנה". (מה שכן, היא התחילה להתבכיין על מה שכתבתי על השנה כי זה פוגע וזה מראה שאנחנו לא טובות ביחד או בולשיט כזה וכתבתי לה שאין "אנחנו" כרגע כי היא הלכה וזה שהיא חוזרת פעם בחודש לא הופך את זה למערכת יחסים, וזה מה שיש כרגע, וזה הרגיש כל כך פאקינג טוב.)

למדתי גם שיש מערכות יחסים שעדיף לשמור במרחק מסוים, לפחות כרגע. זה נכון בכללי (re boundaries), אבל הבנתי שנכון לכרגע זה עדיף גם לקשר עם אחותי. יש בינינו יותר מדי משקעים כרגע, ואחרי עשרים שנה של לשים אותה במקום הראשון, יש לי נטייה להמשיך לעשות את זה. יש לי נטייה לתת לה להתקרב יותר מדי - ולאכזב אותי, או לפגוע בי, או שניהם. פשוט כי... זאת היתה הדינמיקה בינינו. רק שפעם זה לא היה פוגע בי, כי פעם הייתי מניחה שזה באשמתי. והיום אני יודעת שלא הכל תמיד באשמתי. ועם עבודה אפשר יהיה לבנות מהקשר בינינו משהו הרבה יותר טוב, אבל זה בטח שלא יקרה כשאנחנו בשתי מדינות שונות. אז כרגע... עדיף לשמור על מרחק מסוים.

עם כל סיפור הדרכון וזה שנראה שדברים סופסוף בדרך הנכונה גם הבנתי שהוא צודק בנוגע לעוד משהו. באמת פחדתי לחיות. כי כשקיבלתי את ההודעה והתחלתי להסתכל על מקומות לעבוד ומקומות לגור והבנתי שבעצם אני לא צריכה לגור שם חצי שנה בשביל לחיות שם כמו שצריך... נכנסתי לפאניקה. הבנתי כמה קרוב החלום הזה. הבנתי שבעצם אין לי שמץ של מושג איך אפילו להתחיל לחיות, שאני מבועתת מהרעיון הזה. והבנתי גם שהשלושה חודשים האלה שגרתי בלונדון... הם לא באמת לחיות. כי לא באמת הייתי צריכה למצוא עבודה או ליצור קשרים או שום דבר מזה. זה היה רק זמני, מעין בועה כזאת. היה לי כיף ולמדתי המון - בעיקר על עצמי ועל דברים שאני מסוגלת אליהם, כמו לבשל או ולעשות כביסה או בכלל להסתדר לבד לאורך זמן - אבל לא הייתי צריכה להכניס כסף, או ליצור איזושהי סביבה חברתית, או, וול, ממש לחיות. והאמת היא שהייתי די מבועתת מזה. אני עדיין די מבועתת מזה. וזה חשוב שהבנתי את זה. אפילו אם הקורונה המטופשת הזאת באה והרסה לי את כל התוכניות 😒

אז האמת היא... שזאת היתה שנה של... גדילה. של שינוי. ציטטתי את הקטע הזה מHow To Ride a Dragon's Storm של קרסידה קאוול, ואני מרגישה שהוא מתאר די יפה את השנה הזאת:

"The boy who went into the Atlantic Ocean that day was a very different boy than the one who came out three months, six days and five hours later. I had been immersed in the waters of the Western Seas, and came out a different person."

אולי זה מה שהשנה הזאת היתה. לא שנה של סיוט (אם כי היו בה לא מעט סיוטים ולא מעט כאב), אלא... שנה של תובנות. של גדילה. ואולי בכלל השנה הזאת לא צריכה tagline, וזאת היתה פשוט שנה.