אני אמורה להיות מאושרת, וכרגע כל מה שבא לי זה למות.

אף אחד פה לא מבין את זה. הם לא. הם אפילו לא מצליחים לקלוט שאני בפאניקה מכל הסיפור הזה. לא שבאמת הייתי צריכה לצפות למשהו אחר, אבל עדיין חשבתי שלפחות משהו מהפחד הזה יהיה ברור מספיק בשביל שאפילו ההורים יקלטו. Spoiler alert: it wasn't.

וככל שהתקדם השבוע, ככה זה נהיה יותר גרוע. מרגע שקיבלתי את האישור לנסיעה, it was a constant bloody downwards spiral. בשני זה היה מר ג', ואז הטיפול, ובשלישי הקבוצה אשכרה גרמה לי להרגיש גרוע יותר, ומפה לשם, עם כל יום שעובר, אני מרגישה יותר ויותר גרוע. אני מרגישה יותר מדי. אני מרגישה חזק מדי. אני לא מסוגלת להתמודד עם הסיוט הזה יותר.

והקטע הכי גרוע זה שאני מודעת לזה שאין לי שום סיבה להרגיש ככה, ועדיין זה המצב.

ואני שונאת את עצמי עוד יותר על זה.

וזה לא שאני לא רוצה את זה. ביום שני קיבלתי את האישור, ואז בשלישי קיבלתי הודעה מוזרה משהו ששמה את האישור הזה בסימן שאלה, ואני אפילו לא באמת האמנתי עדיין שאני אוכל לטוס, אבל זה עדיין איכשהו ריסק אותי. רק שמסיבה לא ברורה זה שזה סודר לא גרם לי להרגיש יותר טוב. אולי גם בגלל הקבוצה וכל מה שעוד קרה מסביב. אבל עדיין. רק היום הצלחתי קצת להרגיש איזשהו שביב של התרגשות. וגם זה בקושי.

כל מה שאני יודעת זה שאני מרגישה כמו Thistle בתחילת Ratha's Challenge, ואני גם ככה בקושי מחזיקה את הראש מעל המים, אז אין לי מושג איך לעזאזל אני אמורה לשרוד את השבועיים האלה. ואני אפילו לא רוצה לחשוב על מה שיבוא אחרי.

בשלב הזה אני רק רוצה הפסקה מהחיים שלי, מהרגשות שלי, מהמחשבות שלי, מהכל. מה לא הייתי נותנת בשביל זה כרגע.