כל מה שאני יודעת זה שזאת היתה ההזדמנות האחרונה שלי לראות אותו לפני הנסיעה (תודה covid באמת תודה), והייתי חלשה ועם בחילה כל הדרך, אבל הלכתי. I guess that counts for something. למרות שלא מצאתי אותו.

לקח לי יותר משעה לשכנע את עצמי לרדת בכלל. או שאולי פשוט ידעתי שאין לי סיכוי למצוא אותו בסוף היום ובגלל זה דחיתי את זה. התלבטתי אם לרדת קודם, אבל האמת שהייתי בכזאת פאניקה שלא היה סיכוי שאני אצליח לעשות את זה. בשעה הראשונה אחרי שחשבתי על זה בכלל התווכחתי עם אמא שהוא לא יזכור אותי וגם אם כן, שהוא לא ירצה לשמוע ממני. עשיתי את זה ובכיתי. איזה הישג מטורף.

הנה, שוב ציניות. אני טובה בזה.

אני לא יודעת איך אני מרגישה. הלוואי שידעתי. אני... כשחזרתי הביתה הייתי מותשת והיה לי חם (בליסבון היה 35 מעלות וזה לא הרגיש גרוע כמו ה31 של היום, מה לעזאזל) אז לא הרגשתי כלום, ואז סתם כזה שכבתי במיטה ושמעתי את Creep ו-Someone To Watch Over Me בלופ וקצת בכיתי. רציתי לכתוב פה אבל ישרא שוב העלה שגיאה, אז עזבתי את זה. ובזה נראה לי שחזרתי לעשות את מה שעשיתי כל החודש האחרון.

אבל האמת היא שאני באמת לא יודעת איך אני מרגישה. עצובה. מתגעגעת. קצת לא מאמינה שבכלל הלכתי לשם. קצת הרבה לא מאמינה. קצת הרבה לא מאמינה שמשהו מהיום הזה קרה בכלל. והוא קרה, יש לי הוכחות, הWatch שלי היה מאוד מרוצה משתי ההליכות (לשם ובחזרה) שעשיתי (ואני מניחה שהוא בטח שמר את זה כמסלול או משהו, אני עדיין לומדת את הצד הבריאותי של השעון הזה שלא ידעתי שאני צריכה עד שקניתי אותו). אבל אני עדיין לא מאמינה שעשיתי את זה. אני עדיין לא יודעת מה אני מרגישה כלפי בערך הכל.

אני פשוט יודעת שזה מרגיש לא נכון לנסוע ככה, עם הטעם הרע הזה בפה. עברו כמעט חמש שנים. הגיע הזמן שזה ייפסק.

אמא הציעה שאני אנסה להתקשר אליו או שאני אשלח לו מייל. שאני אבקש שנדבר. כתבתי משהו כשחזרתי, אבל אני לא בטוחה שאני מסוגלת לשלוח את זה. זה קל יותר פנים מול פנים, שרואים את הבנאדם השני ומקבלים תשובה מיד. מייל... זה הרבה יותר מורכב. הרבה יותר מפחיד.

לא יודעת. אולי כשאני אקום מחר בבוקר דברים יהיו קצת ברורים יותר.