חשבתי שכשאני אגיד לו שאני רוצה לדבר איתך, הוא יתנגד.

אני מודה, זה מה שחשבתי. חשבתי שהוא יגיד שזה לא ייגמר טוב, שאני רק אפגע מזה, שאתה לא הדמות שבראש שלי (I know that already, thank you very much), וכו' וכו' וכו'. כל הדברים שנאמרו עד עכשיו, repeatedly.

אבל הוא היה בעד (לפחות כשדיברתי על לחזור לארץ מתישהו השנה ולעשות את זה אז). הדבר היחיד שהוא אמר זה שאני צריכה להגיע אלייך בלתי-פגיעה. כי אם אני מגיעה אלייך ממקום פגיע, אני אפגע שוב. וזה, כאמור, כבר ידוע.

התגובה הראשונית שלי היתה שאני גם ככה כבר בטוחה שאתה לא זוכר אותי, אז מה כבר אתה יכול להגיד שיפגע בי. במיוחד אחרי מה שקרה בפעם האחרונה שהייתי שם. באותו יום זה ריסק אותי. לקח הרבה מאוד זמן עד שהבנתי כמה באמת נפגעתי באותו היום. אבל אז הוא אמר שזה יותר מזה, כי די שמרתי על מה שהיה בינינו באיזו מין בועת הגנה (מילים שלי), ואם אני באה לדבר איתך, אני צריכה להיות במצב שלא משנה מה תגיד על מה היה אז, זה לא יפגע בי. או ישנה משהו מהתחושות שלי בנושא, for that matter.

אם היינו לפני שנתיים או שלוש, הייתי אומרת שאני מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת שאתה לא תעשה משהו כזה. שגם אתה אמרת (יותר מפעם אחת) שזה היה מיוחד, שונה. נדיר. אפילו אחרי שדברים השתנו, אפילו אחרי כל סיפור אפריל של י"א, עדיין אמרת את זה. שזה היה מיוחד. שאתה מנסה לדחוס כמה שיותר לרגע האחרון שלנו, אחרי שנגמרה שנת הלימודים, זוכר? ליוויתי אותך לאוטו ואז נזכרת שאתה צריך לקנות משהו אז הלכנו ביחד למרכז, כי זה גם ככה היה בדרך שלי הביתה. אתה יודע כמה נדיר זה היה, ואתה יודע גם שזה היה ממש חשוב בשבילי (למרות שאני לא בטוחה שאתה יודע כמה או למה). הייתי אומרת את כל זה, וגם הייתי בטוחה בזה. כי אני מכירה אותך.

אבל.

בשנתיים האחרונות הייתי עסוקה בלפקפק בערך בכל מחשבה שלי, בכל תחושה, בכל רגש. אני עדיין לא בטוחה כמה אני יכולה לסמוך על התחושות שלי, או על איך שאני חווה דברים. אני אולי מבינה יותר בנוגע לעצמי ולמשפחה הדפוקה שלי, אבל אני מרגישה אפילו יותר אבודה משהייתי כשמצאת אותי. ואם היית אומר לי שדבר כזה אפשרי בי"א, הייתי צוחקת. (MIG אמר לי פעם שאני דורשת הוכחות, אני לא פשוט מאמינה לדברים... הוא לא טעה.) אבל הנה אנחנו. ואני באמת אבודה, אפילו יותר מאשר אז.

ועכשיו אני תוהה... מה אם אני טועה בנוגע לזה? מה אם אתה כבר רואה דברים אחרת?

וזה לא שזאת הפעם הראשונה שאמרו לי משהו בנוגע אלייך ואז התחלתי לתהות אם אני צודקת. כשאמרתי לאמא שאני רוצה לבקש ממך את ההמלצה, היא אמרה שאין סיכוי שתסכים. פקפקתי בעצמי אז. אחרי שהיא אמרה את זה אפילו הכנתי נאום שלם על למה אני צריכה את ההמלצה הזאת ממך ולא מהמחנכת שלי. אבל לא הייתי צריכה להגיד שום דבר מזה. הסכמת בשנייה. וזה קרה גם אחרי. כשבאתי לדבר איתך על האוניברסיטה או על הכנס. כשדיברנו בטקס הסיום (כן, אני חושבת על החיבוק ההוא שכולם אמרו לי שאין סיכוי שזה יהיה בסדר מבחינתך). בכל פעם הגבת בדיוק כמו שחשבתי שתגיב. 

ואני רוצה להגיד שאני מכירה אותך. אני רוצה להגיד שלמדתי מכל זה, שאני יודעת יותר טוב, שאני יודעת מי אתה מספיק בשביל לדעת שלא תגיד דברים כאלה. שכמו שאני יודעת מתי אתה עייף או מתוסכל גם כשאף אחד אחר שם לא ראה, אני יודעת שאתה לא תגיב כמו שהוא חושב שתגיב. אבל עבר כל כך הרבה זמן, ואני כבר לא באמת יודעת אם התפיסה שלי נכונה. לא רק בנוגע אלייך. בנוגע להכל. אני מפקפקת בכל דבר שאי פעם חשבתי והרגשתי, אז למה לא לפקפק גם בכמה טוב אני מכירה אותך? (סליחה. אמרתי לעצמי שאני לא ארד על עצמי איתך.)

פחדתי כשבאתי לדבר ביום רביעי; כל כך פחדתי שהדופק שלי היה על 160 (תודה לשעון שמדד לי) ושבקושי הצלחתי לעמוד, שלא לדבר על ללכת. אבל עכשיו? I'm downright terrified.

הלוואי שיכולתי לדבר איתך על זה.

הלוואי.

אן.