התחלתי את מעיין שוב בכיפור. כי יכולתי. כי התגעגעתי. כי אתה.
היו שם הרבה רגעים שדיברו אליי אחרת עכשיו. כשדומיניק הרגישה את הצורך לראות את רורק שוב, לדוגמה, וכשהיא נלחמה בזה עם כל מה שיש בה. אני לא אוהבת אותך ככה, אבל אני מכירה את התחושה. אני מבינה את הצורך הזה לראות שוב את האדם היחיד שמבין אותך, שהולך בדרך שלך, שהופך את כל העולם הארור הזה לשווה את זה. הרגשתי אותה בעצמי, יותר מפעם אחת. הבלוג הזה הוא הוכחה לזה (חלקים ממנו, לפחות).
אבל עכשיו הגעתי לפרידה שלהם, אחרי שהיא התחתנה עם פיטר.
וזה קורע אותי מבפנים בצורה שאני לא חושבת שחשבתי שהיא אפשרית אז.
חלק מזה זה כי אני יודעת שהיית אומר לי דברים דומים עכשיו. לא לפחד מהעולם. להיות אני. שאני מסוגלת. אני כל כך מפחדת וכל כך אומללה שאני צריכה לשמוע אותך אומר את זה, כמו שרורק אומר לדומיניק. ״כדי לומר ׳אני אוהב אותך׳, אדם צריך ללמוד קודם כל לומר ׳אני׳.״ אפילו נשמע כמעט כמו משפט שלך.
חלק מזה זה כי אני מכירה את ההרגשה של דומיניק. את זה אמרתי גם אז, אם כי לא לך. כתבתי את זה כאן. שאתה טוב מדי בשביל העולם הזה. שאני לא מסוגלת לראות אותך נפגע בגלל כמה שהמין האנושי דפוק, אבל אני גם לא מסוגלת להיעלם כל עוד אתה קיים. דומיניק אמרה את זה יפה. ״אולי אתה שואל את עצמך למה אני לא מתאבדת. כי אני אוהבת אותך. כי אתה קיים. זה כשלעצמו לא יאפשר לי למות.״
חלק מזה זה כי הדרך שהם מדברים היא מוכרת כל כך, ובמובנים מסוימים דומה כל כך לדרך שבה אנחנו דיברנו. ״אנחנו לא זקוקים למילים כשאנחנו יחד.״ רורק אמר לה את זה, אבל זה היה נכון גם לגבינו. הבנו אחד את השנייה כל כך טוב שיכולנו לנהל שיחות של שעות בדקות. או סתם לשבת ביחד בלי לדבר, כשרצינו. במובנים מסוימים הקשר שלהם שונה מאוד משלנו, אבל במובנים מסוימים הוא כמעט זהה.
וחלק מזה... חלק מזה זה כי זה מזכיר לי את איך שהרחקת אותי בסוף. כי זה מזכיר לי כמה אני רחוקה ממך עכשיו. וכמה אני אומללה ואבודה. חלקית בגללך. הרבה בגלל המשפחה שלי והחיים שלי. אבל גם בגלל הנזק שגרמת לי. ועדיין... אני אוהבת אותך. והייתי עושה הכל בשביל לדבר איתך שוב.
אן.