גם ככה אני בלחץ מהטיסה בשבת ומכל מה שקורה, אז בטח ממש לא עזרתי לעצמי כשהחלטתי היום לשבת לסרוק את כל המחברות הישנות שלנו. ואז נזכרתי בכל הפעמים שישבנו פה ביחד, עם מים או תה ופירות אם אמא היתה בבית, ו... נזכרתי איך זה הרגיש כשהיה לי אח גדול. נזכרתי כמה טוב היה לי כשהייתם בחיים שלי - אתה והאח המעצבן שלך. 

וזה לא שלא חשבתי על זה כבר. אני כבר שבוע וחצי אומרת בלי הפסקה שאני חייבת לדבר איתך, שאני לא מסוגלת לבד, שאתה החזקת אותי בתחילת הטירונות (זוכר? השיחה הראשונה שלי בערב הראשון) וכשהתחלתי אוניברסיטה וכשנפרדתי מאחיך אחרי שסיימתי תיכון ו... הנה עכשיו אני בדרך לשינוי ענק ואתה לא פה. ואני לא מסוגלת לעשות את זה לבד. 

ואני כבר שבוע וחצי אומרת את זה, אבל היום החלטתי - במסורת הemotional self harm שלי - לסרוק את כל המחברות (ואת המבחנים והדפים של אחיך), ו... אני מתגעגעת. 

זה די מצחיק, כי אני די בטוחה שאתה תחשוב שזה מגוחך שאני מפחדת לפנות אלייך, כי אנחנו בסדר עכשיו, נכון? אבל אני מפחדת. אני לא מפחדת לפנות לאחיך. טוב, אני קצת מפחדת לפנות לאחיך. אבל אני יודעת שהוא לא ירצה לדבר איתי, אז בגלל זה זה פחות מפחיד, אתה יודע? אני יודעת שהתשובה תהיה ״לא״. איתך... אני לא בטוחה. ואני לא יודעת אם אני אהיה מסוגלת להתמודד עם לא, במיוחד כרגע. זה אותו סיפור כמו כאן, האמת, אבל עכשיו הכל עוד פחות יציב. ואני מפחדת שזה יהיה מה שיפיל אותי. 

זה קטע, כי הוא אמר לי אתמול שאם הוא היה חושב שזה יעזור לי לדבר אתכם הוא היה בעד, אבל הוא לא חושב שזה מה שיעזור לי כרגע אם זה לא יילך טוב (ויכול להיות שזה לא יילך טוב). וזה בדיוק מה שאמרתי לאמא בשבת. ומה שאני כותבת כאן עכשיו. 

אני מתגעגעת לזה שיש לי אח גדול. אני מתגעגעת לזה שאני יכולה לדבר איתך. אני מתגעגעת לזה שאני יכולה להיות גם ילדה קטנה וגם בנאדם בוגר. אחיך ראה פחות מהצד הילדותי שלי, אבל אתה היית אצלנו בבית, ראית אותי בהכי טבעי וילדותי שלי. ויש לי תחושה שאת רוב מה שהבנתי בשנתיים האחרונות אתה כבר יודע, בצורה זו או אחרת. 

בקיצור, אני מתגעגעת אלייך.

ובאמת שהייתי נותנת הכל כדי לדבר אתכם כרגע. עם כל אחד מכם. עדיף שעם שניכם. יש לי הרבה מה להגיד לכם על כל מה שהיה. ואלוהים יודע כמה אני צריכה אח גדול / הורה (הוא, לא אתה) כרגע. הלוואי שיכולתי לדבר אתכם.