I'm suddenly bowed down by the hopelessness of what I'm trying to do and the realisation that I still haven't a clue who I am or where I belong.
זה מצחיק, כי כל כך הרבה זמן התעסקתי בזה שאני לא מסוגלת לחיות בארץ - מאלף סיבות שונות שחלקן קשורות לזה שלא רציתי לחיות בכלל - שלא חשבתי מה יהיה כשאני כבר סופסוף אקבל את הדרכון ואוכל לעבור לפה. התחלתי להבין את זה - on and off - מהרגע שקיבלתי את האישור הראשוני בפברואר, אבל... לא באמת חשבתי מה יהיה בעתיד. וגם לא באמת חשבתי על כל מה שאני אוהבת בבית.

ישבתי בטיסה לקרוא את המיילים הישנים שלנו (מר ג׳), ונזכרתי... בכמה תקווה היתה לי. כמה רציתי לעשות ולחיות וללמוד. ושבוע שעבר ישבתי לסרוק את המחברות הישנות שלנו (MIG), ונזכרתי כמה היה לי טוב. ואתמול כששלחתי לך את ההודעה, עברתי קצת על ההודעות האחרונות ששלחתי לך, שרובן הן רק הודעות מזל טוב וכאלה, אבל היו שם גם כמה הודעות בנוגע לתואר, ו... התגעגעתי.

ואז ראיתי תמונות מהפגנות בארץ, ופתאום הרגשתי את הלהט הזה לשנות שוב. אותו להט שלא הרגשתי כבר כמה שנים טובות.

והנה העניין: אני לא באמת יודעת מה אני רוצה. בשבועות האחרונים ממש פקפקתי בהאם זאת ההחלטה הנכונה לנסות לעבור לפה, ואתם יודעים מה הוא אמר? הוא אמר שבהתחלה הוא היה נגד (כי אני מדברת על זה כבר שנים) כי הוא חשב שאני צריכה לעבור איזשהו תהליך התבגרות ואז אני אוכל לנסוע ולחיות שם, אבל עכשיו הוא חושב שאולי אני דווקא צריכה לנסוע, לעבור את התהליך הזה, ואז אני אוכל לחזור הביתה עצמאית ולהמשיך לחיות בארץ. שבצורה זו או אחרת זה פחות או יותר מה שתכננתי כבר מהתיכון, כשדיברנו על זה שאני אסיים תואר ראשון ואסע לתואר שני/דוקטורט בקנדה, זוכרים?

אבל הקטע הוא שאני באמת לא יודעת מה אני רוצה. אני ממש מתגעגעת לפסיכולוגיה. באמת. כשהתחלנו לסדר ביום לפני כיפור ועברתי על החומר שלי מהתואר, קלטתי כמה באמת אני מתגעגעת לזה. נזכרתי כמה באמת אני אוהבת את זה. בואו נודה בזה רגע - זאת אחת הסיבות שאני באמת ממשיכה לעבוד עדיין על הפרויקט המטופש הזה, כי זה נוגע לפסיכולוגיה. זה משהו שתמיד אהבתי ושתמיד חשבתי - בצורה זו או אחרת - שאני אתעסק בו; זה משהו שמשפיע עליי אישית. (והנה אני שומעת אתכם אומרים לי שגם אתם לא באמת ידעתם כשהייתם בגילי, וזה די טבעי, אז למה אני חושבת שאני צריכה לדעת את הכל כרג

ואני מניחה שאתם צודקים. ז״א, ע?)אני יודעת שזה  נכון. אבל אני גם יודעת שהיה לכם איזשהו כיוון. כל כך הרבה מהשנים האחרונות בזבזתי... ניסיתי לברוח מהכל ולהתחבא. בהכירי אתכם, אני מניחה שבשלב הזה כבר למדתם באוניברסיטה. שכבר היה לכם מושג לאיזה מסלול אתם מתקדמים. ואני... אני לא יודעת כלום. אני כל כך רוצה לחזור לאוניברסיטה - אני לא חושבת שבאיזשהו מקום הרגשתי חיה כמו שם, אפילו לא במד״א - אבל אין לי מושג לאיפה להמשיך משם. אני עדיין חושבת שהייתי רוצה לעזור לאנשים איכשהו, אולי להיכנס לתחום הטיפולי. אבל אני לא באמת יודעת אם אני לא אומרת את זה פשוט כי זה היה התפקיד שלי כל החיים שלי. 

ואז אולי בכלל עדיף שאני אחזור הביתה ואלמד ואנסה להמשיך משם.

ומה שהכי מטופש בכל העניין זה שמה שמציק לי עכשיו זה לא שאני בנאדם אחד קטן בתוך מיליונים שחיים פה ומנסים כרגע למצוא עבודה בשוק מתמוטט, לא שאין לי מושג מה הולך להיות בעוד חודש או אפילו עוד שבוע לצורך העניין, לא שאני מנסה לעשות משהו שהוא מטורף in the best of times ועכשיו הוא אולי כמעט בלתי אפשרי, אלא זה שאני לא יודעת איך לענות על השאלה ״מה את עושה באנגליה״.

כי כן, אני מחפשת עבודה, וכן, אני מנסה לחיות, אבל אני חושבת שבעיקר אני פשוט מחפשת את עצמי.

הלוואי שהייתם פה.

אני רוצה להתחיל את סערת נפש שוב, לראות אם אולי אני מצליחה לעלות על הדרך שהתחלנו אז לבד. אם אני בכלל מסוגלת לעשות את זה בלעדיכם. בשביל זה הבאתי אותו איתי, אני חושבת. את כל הספרים שמר ג׳ שלח אותי אליהם (אני תוהה אם אתה עדיין זוכר באיזה ספרים מדובר). אני פשוט... עדיין לא מרגישה שייכת. לשום מקום. אני תוהה אם אני אי פעם ארגיש שייכת שוב. אני תוהה אם אני אי פעם ארגיש חיה שוב. או שאני עושה את הדבר הנכון שוב, כמו שהיה לי עם הגיוס או עם האוניברסיטה.

כל כך הרבה מהחיים שלי השתבשו כשאיבדתי אתכם, ואני חושבת שרק עכשיו אני מתחילה להבין כמה באמת.

ואני מתגעגעת.

הלוואי הלוואי הלוואי שהייתם פה. הלוואי.

אן.

נ.ב: וזאת כנראה הדוגמה הכי טובה למה שכתבתי לך (מר ג׳) אז על רגשות, זוכר? כתבתי לך (כן, שמרתי את כל המיילים הישנים שלנו, וכן, זה ציטוט), ״אבל אתה אומר את זה בעצמך- רגש הוא מסוכן. כשאתה מרגיש יש סיכון, יכול להיות שתיפגע, יכול להיות שיקרה משהו. כשאתה חושב יותר מדי ומרגיש בעוצמה זה אפילו עוד יותר מסוכן- אתה רואה מה יכול לקרות והתנודות הכי קטנות משפיעות בעוצמה. ברור שזה משעמם כשהכל בטוח, אבל כאמור, אי אפשר לחיות גם בדרך השנייה.״ אם זאת לא דוגמה, אני לא יודעת מה כן. כי אתמול בלילה הייתי בסדר, ועכשיו אני יושבת פה ובוכה על כלום.

נ.ב 2: וכן, לפני שתגיבו, אני יודעת שהבעיה היא לא רגשות בכללי (למרות מה שקרה בשנים האחרונות לא הייתי רוצה לחיות בלי רגשות), אלא שהרגשות שלי עוצמתיים מדי וש- (והנה משהו שאתם לא יודעים אבל אולי כבר ניחשתם) אף פעם לא קיבלתי את הוויסות הרגשי שילד אמור לקבל מההורים אז לא למדתי לעשות את זה בעצמי. כן, אני יודעת את כל זה. אבל זאת הunderlying cause; זה לא משנה את העובדה שהתנודות הרגשיות האלה הופכות את החיים האלה לבלתי אפשריים.