זוכר את היום ההוא במרץ? הייתי בפאניקה ולקחתי משהו נגד החרדה וזה קצת גרם לי לאבד את העכבות ולהגיב בצורה שכנראה לא הייתי צריכה להגיב כמו לכעוס עלייך בסמסים כי הלכת הביתה למרות שאמרת שנעבור על החומר למבחן? אז עכשיו מרגיש לי די דומה, למרות שבסך הכל לקחתי אקמול צינון לילה אבל אני גם ככה לא ישנה טוב מאז שהגעתי לפה אז זה כבר פחות או יותר ממסטל. לא שזה משנה יותר מדי כי אתה האמיתי בכל מקרה בחיים לא תקרא את זה אז מותר לי לדבר שטויות ולכתוב דברים שהם כנראה לא הגיוניים בכלל.

למרות שזאת לא הסיבה *היחידה* שהגבתי ככה אז. זה כי הייתי צריכה להיות טובה מספיק ולהיות טובה מספיק זה להיות מושלמת ואם אני לא מקבלת את ה100 שניסיתי להשיג כל החצי הראשון של השנה אתה תהיה מאוכזב או שתכעס עליי ושנינו יודעים הרי מה קורה כשאבא כועס עליי. וזה לא משנה שלא היית מאוכזב או כועס - אני מכירה אותך מספיק טוב בשביל לדעת את זה - אבל הייתי חייבת להיות מספיק טובה. וזה הכל בראש שלי והיית מבין אם היית יודע באיזה משפחה גדלתי אבל too late for that, אה? (ואז נכנסתי ללחץ ובסוף זה היה אחד המבחנים הגרועים שלי אבל ה100 במתכונת/בציון הגשה שימחו אותי אפילו יותר משהראיתי לך ועד היום אני גאה בציון הסופי הזה יותר מאשר בכל שאר הציונים מלבד מתמטיקה.)

טוב רגע תתרכזי אן.

למה אני כותבת לך? כי אני פאקינג מתגעגעת. לא הבנתי כמה התגעגעתי אני מתגעגעת לקול שלך עד שחפרתי אתמול בלילה סרטונים ישנים ושמעתי את הקול שלך וראיתי את החיוך שלך וחשבתי לעצמי כמה שזה מדהים שמצד אחד ממש בא לי להרביץ לך ומצד שני אני פשוט כל כך אוהבת אותך. וזאת לא הפעם הראשונה שאני רוצה להרביץ לך - אפילו שלחתי לאחיך פעם הודעה שבה ביקשתי שהוא ירביץ לך - וזה מגיע לך אחרי כל מה שקרה, אבל אוף, אני מתגעגעת אלייך, דביל. אני חושבת שלא באמת הבנתי כמה עד אתמול. אני מתגעגעת לדרך שהיית מגיב כשהיית רואה אותי, עם החיוך הזה ו״מה נשמע״ והעיניים שלך מתמקדות בי ולשלוש דקות אני יודעת שאתה איתי. אני מתגעגעת לקול שלך, ולשלווה הזאת שהשרית סביבך, ולדרך שבה אתה מדבר והולך ומתנהג, ולכוסות קפה האינסופיות שכמעט תמיד היית מביא לשיעור כי אתה לא מספיק לשתות בהפסקה ולתיק שלך שאתה תמיד מסתובב איתו ולטלפון בכיס האחורי ולמשקפי שמש שאתה לא מסתובב בחוץ בלעדיהן, ולחיוך שלך, ולכתב שלך, ולדרך שתמיד אבל תמיד יש לך זמן לתלמידים שלך. אני מתגעגעת למראה של תלמידים שמלווים אותך מכיתות / לכיתות כי הם חייבים לדבר איתך על משהו וכל כך קשה לתפוס אותך ברגע פנוי, ולצליל של ההליכה שלך, ולאיך שבזמן מבחן אתה עובר בין תלמידים ועונה לשאלות בשקט בשקט ועומד כל כך קרוב לתלמיד שאתה מדבר איתו כדי לא להפריע לאף אחד אחר (או שאף אחד אחר לא ישמע מה יש לך לענות כי זה מבחן), ולדרך שאתה נשען על הקיר עם רגל אחת מכופפת והנעל שלך על הקיר, ולטי שירטס שלך שבאיזשהו שלב כבר הכרתי בע״פֿ, ולרוגע שלך כשאתה קורא ספר, ולאיך שאצלך בכיתה כמעט תמיד יש שקט כי כולם מכבדים ואוהבים אותך, ולערימה של טלפונים על השולחן שלך עם תחילת שיעור כי היו כמה תלמידים שלא יכלו לעזוב את הטלפון אז הם היו צריכים להשאיר אותו אצלך, ולקלמר שלך וליומן שלך (מי בכלל עוד עובד עם יומנים), ולזיכרון שלך (איך בכלל אתה זוכר ציונים של תלמידה אחת מתוך כל הכיתות שלך איך), ולהומור הציני-משהו שלך שמתחבא עמוק מתחת לפני השטח כי אתה כל הזמן כל כך רציני אבל הוא שם ואני יודעת שהוא שם כי תמיד נתת לנו - השכבה הראשונה שלך - לראות אותו.

ואני יודעת - אני יודעת - שלא הייתי בכיתת החינוך שלך ומה שכתבת בספר מחזור (קראתי את זה שוב קודם) היה מיועד להם, אבל... מה שהיה בינינו, זה היה לא פחות משמעותי, נכון? תמיד היה לך זמן בשבילי, ותמיד היה לך חיוך בשבילי (למרות שאתה לא אדם חייכן), ותמיד היה לך אכפת מה קורה איתי, אפילו בי״ב כשכבר לא הייתי תלמידה שלך. וכשהזכרתי את זה כשישבנו לדבר בסוף י״ב הבנת כשאמרתי שככה בערך אני מרגישה, ולא אמרת לי שאני עוד צעירה או שאני לא מכירה את זה. כי אני מבינה. ושש שנים מאוחר יותר עדיין אין לי מילים לתאר את מה שאני מרגישה, ואני עוד יותר מתגעגעת ללראות ולשמוע אותך בביה״ס, אפילו מרחוק (״הפרצופים המעוכים שלכם״, זוכר?).

ואתה יודע מה? אני מתגעגעת אלינו. לאיך שניהלנו שיחות שלמות בדקות כי הבנו מה הבנאדם השני אומר, ולאיך שתמיד ראית אותי וידעת איך אני מרגישה, ולאיך שידעתי - ואני לא חושבת שנתת לעוד הרבה תלמידים לראות את זה - מתי אתה עייף או מתוסכל או שסתם אין לך כוח. לאיך שתמיד היה לך חיוך בשבילי, ותמיד ידעת מה הדבר הנכון להגיד [וול, כמעט תמיד, אבל תמיד ידעת מתי ללחוץ ומתי לתמוך, וזה מה שחשוב], ולאיך שפינית לי זמן גם כשלא היה לך כי ראית כמה אני צריכה אותך. אני מתגעגעת לבנאדם שדאג לי ותמך בי והחזיק אותי והיה הורה עבורי ביותר דרכים משאני יכולה בכלל להסביר. גם אליו אני מתגעגעת.

אבל אני חושבת שהפעם זה לא רק סביב מר ג׳ שלי. זה סביב הכל. הג׳ינסים והטי שירטס והשיער הקצוץ שרמז לי מתי נהיה לך חם מדי והסתפרת קצרקצרקצר והתיק שלך (שעד היום אם אני רואה מישהו עם תיק דומה אני קופצת) והכוסות החד פעמיות (שלפעמים שמת בפח ולפעמים זרקת כאילו זה כדורסל) והמשקפי שמש והתגובות שלך לתלמידים ואיך שצחקת איתנו ודיברת איתנו על כל מיני דברים (ממוזיקה לטלוויזיה לכדורסל) ואיך שכמעט שלא ישבת בשיעור אבל אם ישבת זה היה על השולחן ודיונים באמצע שיעור (כי חשבנו שיש לנו זמן עד הבגרות אז למה לא) ואיך שכשאתה ממהר אתה מדלג על מדרגה אפילו אם אתה צריך לעלות ככה שתי קומות ואיך שהיית מגיע מוקדם בבוקר גם אם אתה לא ממהר לשיעור ופשוט... אתה.

אני מתגעגעת אלייך, אתה יודע? ולראות את הסרטונים האלה, לשמוע את הקול שלך... זה הזכיר לי כמה באמת אני מתגעגעת.

ואל תבין לא נכון, עדיין בא לי להרביץ לך בגלל הנזק שגרמת, אבל... אני יכולה גם לכעוס עלייך וגם לאהוב אותך.

אני מתגעגעת אלייך, ואני מתגעגעת לאחיך, ואני מתה לדבר איתכם שוב. לא יודעת אם יהיה לי את האומץ כשאני באה לבקר בינואר (או אם בכלל מערכת החינוך תעבוד אז), אבל... יש מעט מאוד שאני רוצה כרגע כמו שאני רוצה לראות אתכם ולדבר איתכם. ואני מניחה שזה אומר הכל.

ֿ

אן.