זה, אלא מה?

שומע משהו? אני עצבנית.

לא סתם עצבנית. Downright bloody furious. כי אתמול בלילה קלטתי משהו, והיום הלכתי לבדוק אותו וגיליתי שכנראה צדקתי. ואין לך מושג כמה אני כועסת כרגע.

אני לא כותבת לך הרבה כאן, מהסיבה הפשוטה שאין לי הרבה מה להגיד לך. מר ג' שאני מדברת איתו בדרך כלל אמנם נמצא בראש שלי, אבל הוא לפחות תומך ומבין ו, oh, tiny detail, מוכן להכיר בטעויות שלו ובכמה שהוא פגע בי, וזה כבר התחלה טובה יותר ממה שקורה מולך. וזה לקח הרבה מאוד זמן להגיד למצב שבו אני יכולה להפריד אותך האמיתי מהאדם שאני זוכרת מלפני שבע שנים (והרבה מאוד ויכוחים עם המטפל שלי), אבל אחרי משהו כמו שלוש שנים הפנמתי סופסוף את זה שהאדם שאני מכירה כבר כנראה לא קיים, כי אנשים משתנים וזה טבעי. זאת הסיבה שבמשך חודשים נמנעתי מלהתקרב לביה"ס, כי אם אני אראה אותך ותדבר איתי כאילו הכל כרגיל אני עוד אתפתה לחשוב שאתה עדיין האדם שאני זוכרת, וזה לא נכון.

אני יודעת את זה עכשיו.

ובגלל זה גם כמעט שלא כתבתי לך האמיתי כאן הרבה. היה את זה, בתחילת י"ב, והיה את זה, בשנה שעברה, והיה את המכתב שמתחיל את הפוסט הזה (AKA זה). זה הכל. שלושה פוסטים, שלושה "מכתבים". אף אחד מהם לא נכלל בספירה של המכתבים שלי (ברשימה בצד); אלה שלושה מכתבים אלייך מול 223 שכתבתי לאדם שהכרתי. לאדם שאני אוהבת. למר ג' שלי.

אבל זה לא קשור אליו, כמו שמה שכתבתי במכתב הקודם לא קשור אליו. הוא קשור אלייך.

ביום שעברתי לפה שיניתי את המספר שלי בוואטסאפ, בהתאם לסים החדש. ואתה יודע מה הדבר היפה בלשנות את המספר שלך בוואטסאפ? בחלק מהמקרים אתה מגלה מי שמר את המספר שלך.

זה לא עובד אצל כולם, obviously. הרבה אנשים פשוט פותחים את תמונת הפרופיל והabout לכולם. אבל הרבה אנשים גם מאפשרים רק לאנשי הקשר שלהם לראות את זה. ומה שקרה זה שתוך שלוש דקות מהרגע ששיניתי את המספר, חצי מהתמונות של האנשים שהיו ברשימת הצ'אטים הפתוחים שלי נעלמו. וזה היה נורא מצחיק לראות את זה - והרבה יותר חשוב מזה, זה הראה לי שהייתי משמעותית עבור כמה אנשים, מספיק בשביל שהם ישמרו עדיין את המספר שלי, כמו שאני שומרת את שלהם. אתה יודע כמה אני בטוחה שאני חסרת משמעות (את זה אני מניחה שאתה עדיין זוכר, אפילו עם כמה שאתה מנסה לשכוח שהייתי קיימת); לראות את זה היה so-heartwarming-I'm-in-tears.

אבל לא בגלל זה אני כותבת לך את זה.

עשיתי את זה לפני שבוע ויום וחצי בערך, בערב שהגעתי למלון. הרבה מהמספרים הישנים שהיו לי באנשי הקשר לא היו כתובים עם הcountry code; כשהייתי בחטיבה/תיכון נסעתי פעם, אולי פעמיים בשנה, אז לא באמת טרחתי להוסיף את זה למספרים. גם עכשיו אני לא בהכרח עושה את זה כשאני מכניסה מספרים של אנשים ישירות לזיכרון, אבל היום הרבה פעמים יוצא לי להוסיף אנשים דרך וואטסאפ או כאלה, וכל האפליקציות האלה כן מוסיפות את ה+972 המוכר והאהוב. בהתחלה לא טרחתי להוסיף אותו למספרים ישנים, כי אמרתי שעם הרוב אני גם ככה לא מדברת, ולמעט שאני מדברת איתם אני אוסיף את זה בעצמי. ואז ראיתי את המספר שלך.

ובהתחלה חשבתי לעצמי שאין טעם, ואז חשבתי שזה לא מזיק, וראיתי משהו. וכשעשיתי את זה בשבוע שעבר חשבתי לעצמי, "huh אז משהו השתנה". ורק אתמול בלילה עברה לי תיאוריה בראש, והיום החלטתי לבדוק אותה.

עכשיו, אני יכולה להבין למה עשית את זה מלכתחילה. באמת שאני יכולה להבין. זה היה ניסיון לשים גבול, נכון? זה היה הרעיון. אני יכולה להבין את זה. זה אותו הסיפור של פעם - הנחת שמדובר בבנאדם בוגר ואתה פשוט צריך לשים גבולות נוקשים יותר. הייתי צריכה לעשות את אותו הדבר השנה, אז אני בהחלט יכולה להבין את זה.

רק שזה תסמין של בדיוק אותה הבעיה, וזה מעצבן אותי.

ואתה יודע מה עוד מעצבן אותי? זה שמעולם לא טרחת לשנות את זה.

אני לא יודעת, אולי אני המוזרה פה. אולי אנשים רגילים פשוט חוסמים/משתיקים/מסננים אנשים ושוכחים את זה לשארית חייהם. אני לא עושה את זה. אני עוברת על הרשימות האלה מדי פעם, כדי לראות אם משהו השתנה ואם אני מוכנה לשמוע מאנשים. זה כבר קרה. היתה תקופה די ארוכה שחסמתי אותך אפילו, אחרי שעקבת אחריי באינסטגרם בטעות. אולי אנשים נורמלים לא עושים את זה.

אבל ממך ציפיתי ליותר. וניחא אם זה היה סתם משהו, אבל זה נוגע בדיוק לאותו הדבר כמו כל מה שקרה בינינו. אן הילדה הקטנה שצריכה נואשות הורה וההורה היחיד שהיא מצאה (או ליתר דיוק, שמצא אותה) מסרב להכיר באחריות שלו כלפיה. מסרב להכיר בזה שהחזרה השיטתית שלי אלייך נובעת מזה שאתה נתת לי משהו ואתה לקחת אותו בצורה פתאומית ובלי הסבר, ועכשיו אני אמורה להסתדר לבד עם הבלגן שהשארת. וכל פעם שאני מתווכחת איתו על זה אני אומרת שלא ידעת שאני ילדה קטנה, ושלא יכולת לדעת, אבל... עם כל צורה שבה אתה ממשיך להתנהג כמו ילד קטן, אני מתחילה לחשוב שזה לא עניין של ידיעה וחוסר ידיעה. כי אני בטוחה בזה שלא ידעת אז, כשהתחלנו. כמעט בטוחה. אני אפילו יכולה להאמין שלא ראית את זה כשהמשכתי לחזור אחרי שסיימתי תיכון. אבל זה עדיין תסמין של בדיוק אותה ההתנהגות. אם זה להסתכל דרכי, או אם זה להגיד לי שאנחנו לא יכולים לדבר או שאני באה יותר מדי, או אם זה להגיד שאני לא יכולה לחבק אותך יותר. זה הכל חלק מאותו הדבר.

אבל העניין הוא כזה: עכשיו יכולת לדעת. אתה עדיין יכול, כשאני ארגיש שאני מסוגלת בכלל לדבר איתך. כל מה שאתה צריך לעשות זה להקשיב. כי אתה יודע שאחרי שנמנעתי מלהתקרב אפילו למרחק קילומטר ממך במשך חמש שנים, אני לא הייתי חוזרת בשביל להמשיך מאותה הנקודה. ואם לא פניתי אלייך עד עכשיו זה מסיבה מסוימת. ואם אני לא אפנה אלייך, זה גם מסיבה מסוימת. ואם אני כועסת עכשיו? וול, לזה תמיד יש סיבה. ולשם שינוי אחרי חמש שנים של ויכוחים אני יודעת שהיא אפילו מוצדקת.

And here's the real kick: אפילו עם כל מה שהיא עשתה לי, אפילו עם הגבולות ששמתי לה - ושמתי לה - גם אז לא חסמתי אותה. לא בטוויטר, לא באינסטגרם, לא בiMessages ולא בוואטסאפ. אפילו לא עשיתי unfollow ברשתות החברתיות עד שהיא החליטה שזה נגמר סופית עבורה במרץ (לפני הגבולות ולפני שהיא חזרה שוב). כי אני יודעת שיש לה בעיות. והבעיות האלה גדולות יותר ממני. אני לא פסיכולוגית; אין לי שום דרך לעזור לה. אבל זה לא אומר שאני לא יכולה להבין למה היא מגיבה כמו שהיא מגיבה. וזה לא אומר שאני לא אשמע את מה שיש לה להגיד - אפילו אחרי כל השנה-מהגיהינום הזאת. כי אני יודעת שהיא צריכה אותי. ואני מוכנה אפילו להיות שם בשבילה, מרחוק. וזה עוד קשר מאוד שונה ממה שהיה בינינו, כי הוא היה שיוויוני, ומה שהיה בינינו ממש לא היה. אתה היית המבוגר. אתה היית האחראי. אני לא חייבת לה את זה, כי היינו שוות; אבל אתה ועוד איזה חייב לי את זה. זה המינימום שאתה חייב לי.

"תתעלי עליי ותפתחי את העיניים כבר בצעירותך", כתבת לי פעם? וול. פתחתי את העיניים. ראיתי את היופי שיש במין האנושי (בזמן שהוא דפוק לחלוטין, אבל מה לעשות, ככה זה). ראיתי את הכאב שאנשים מסתובבים איתו. ניסיתי ואני עדיין מנסה להבין את מי שסביבי, את מי שאני בקשר איתו; אני מקבלת את הבעיות שלהם וסולחת על השגיאות שלהם אפילו יותר מאשר לשלי. ואיפה אתה עכשיו, מר "You're seventeen and I'm pushing forty"?

כי פה אני.

הערה (22:54):

הציטוט האחרון הזה? Cheap shot. אני יודעת. אבל אתה יודע מה? דיברתי איתו על זה והוא אמר, ״לעשות לך את זה [מה שהמכתב הזה מדבר עליו] זה להגיד לך שוב, בעוד צורה, שאת לא בסדר״. וזה בדיוק העניין. אמרת לי יותר מפעם אחת שלא הכל באשמתי, אבל כל ההתנהלות מול ה״תלותיות״ שלי? היא אומרת בדיוק ההפך. And by heaven, I have every right to be angry. ואפילו לכתוב cheap shots כאלה. זכותי. 

אחרי הנזק שגרמת, זכותי גם להגיד הרבה יותר מזה. ואני לא, כי עדיין אכפת לי ממך. אבל את זה לא היה אכפת לי להגיד, ועדיין לא אכפת לי להגיד. ואם יש לך בעיה עם זה אתה יודע בדיוק איפה אני.